הבריחה- פרק1; טריסה

האלפים היכונו לתזוזה.
טריסה עלתה על סוסה, היא חגרה את חרבה לנדנה ואת קשתה הניח את גבי המטען הרב של השבט.
נצה, נח על זרועה, מקורו תחוב בנוצותיו. טלפיו ננעצו בבשרה.
"לא נעזוב, נכון? לפחות לא לזמן ממושך," אמרה. "אני מעדיפה להישאר כאן, ולחכות לסלסטיה. הרי תחזור היא במוקדם או במאוחר."
טריסה גדלה להיות נסיכה, כמו שתמיד הייתה, בתו של מנהיג השבט, אונרה. ואחותה של הנסיכה העתידה להנהיג את שבטם, סלסטיה. בשנים האחרונות, היא החלה לצאת למסעות לבדה, להעלם מן העין ולא לחזור. כמה וכמה אלפים ויצורי קסם אחרים טענו כי היא חורשת רעה, עובדת עם שדים ואוגים במטרה לשלוט על בני הפיות ולהשמיד את אזרחי הערים והממלכה הקרובה.
אימה, לינדר. הניחה את ידה על כתפה של בתה, פניה מרצינות. "היא לא עימנו עוד. לא נוכל להכתירה, לעולם, היא לא תוכל לכפר על מעשיה. נטישת השבט. המעשה הביא חרפה על כולנו, והמלך טוען שעלינו לעזוב, לנדוד זמן מה עד שנתרחק מהממלכה, המרחק המספק. הכול נעשה למענו. הוא שליט אכזר, קר דם ומניפולטיבי, אני לא יודעת מדוע הינו פוקד על בני- האנוש והם עומדים דומם ולא מגיבים, משאירים אותנו לבדנו. בלי קסם, עולמם יופל במהרה, ואנחנו נשוב לשלוט."
"כמו שסלסטיה, הייתה רוצה." נאנחה טריסה. הגעגועים לאחותה הבכורה לא פסקו מעולם, וכנראה גם לא יפסקו. אביה בחר שלנדות את סלסטיה, לעד, בשל חוצפתה העזה.
חתנה לעתיד היה טונרא, בנו של מנהיג השבט השכן; אביה טען כי תינשא לו, כדי להשכין יחסי שלום בין השבטים, למנוע ריבים ומלחמות מיותרות.
טונרא היה אלף חסון בעל מבנה כתפיים רחב ושיער כסוף וגולש, גבותיו העבות חיפו על עיניו המרצדות בקביעות והשוו לו מראה די רגוע.
"קדימה," הוא דרבן את הסוס והתיישב על סוסו השחור כפחם, טריסה רכבה מאחוריו. "עלינו לנדוד עד לערים, לפני השקיעה, אחרת המלך יתקוף אותנו, אבי לא יהיה מרוצה," פסק. "אני חושב כי עלינו להגיע במהירות לאזורים המושלגים ולחנות שם, בידיעתי כי שם נמצא אזור חם ולח, בתוך אחת מן המערות, נוכל להבעיר אש ולאכול כמה מן הפירות הגדלים באזור."
אביה הנהן. "יהיה זה המעשה נכון לעשות."

כאשר הגיעו, השבט החל בפריקת הציוד, הם חנו באזור כמה מערות נטיפים לחות.
"זו מערתנו," חייך טונרא. "אנו נלון יחד, האין הדבר מפריע לנסיכה?"
טריסה נדה בראשה לשלילה. האמת הייתה, ברצונה של טריסה היה להירדם לבדה, בפינה מבודדת של המערה אשר הוקצתה לכל האלפים מלבד אביה ואימה.
הירח כבר עלה, הוא האיר את השמיים כמו נר גדול ובוהק בצבע כסף, טריסה הביטה בו בתמיהה בעוד טונרא פורש על הרצפה קורי עכביש נוצצים שנטוו על גבי כמה פרוות דקות.
"הירדמי," אמר. "מחר עלינו לסרוק את המקום, ברצונו שלאביך לוודא כי חיות פרא לא מסתובבות במקום. אך ראיתי כמה פיות בקרבת מקום, הן שורצות בכל מקום, בורות טיפשות." נאנח, "הן יפיפיות אך טיפשות באותה מידה, סקרנות היא מה שמובילן אל הציידים, לוכדים אותן ומכרים בכמה אגורות שחוקות, רק למען הצבתן מפוחלצות בתוך אוספים מזוויעים. האם אני צודק?"
"כן."
הוא התקרב אליה ופרע מעט את שיערה המשי והזהוב-כסוף, עיניה הירוקות כאזמרגד הזילו דמעות כסופות ונוצצות אשר צנחו היישר על גשר אפה וזלגו להן.
טונרא לא ראה זאת, הוא נשכב על המצעים, "את זקוקה למנוחה, בואי, טריסה."
היא אמרה שתירדם מאוחר יותר ונשארה לבהות בירח. דמעות נקוות סביבה, מגעגועים.
היא התעוררה על סף פתח המערה, לבדה. טריסה יצאה החוצה, רגליה היחפות קופאות בשל מצע השלג שנחת על האדמה, שילוב של עשבים ירוקים ומעט שלג התפזר על הקרקע, הירוק משך את עיניה.
האלפים ישבו בחוץ על הדשא ודנו, הם אכלו כמה פירות שמצאו באזור, אביה התכבד בציפור קטנה יחד עם טונרא, אצל האלפים היה נהוג לתת לזכרים לאכול בשר. כל שאר האלפיות היו נקבות, מלבד שלושה ילדים, גם הם זכרים.
"אבא," אמרה בחיוך זנוח. "נעים לפגוש אותך, לא ראיתי אותך מאז אתמול, אני מתנצלת על כך שלא הגעתי בשעה בה בישלתם, הייתי יכולה לעזור…"
"שטויות!" גיחך. "טונרא אמר לי שנראית מעט תשושה אתמול. עליך לנוח, לא לאפות עם הנשים, אימך פיקדה על כולן. הן אספו שלל פירות נהדרים וטונרא המוכשר צד סנונית בעלת בשר רך, מדהים!"
טונרא הסמיק, הוא הנהן. "שבי עימנו."