הבריחה – הקדמה

המלך הטביע את חותם השעווה על המכתב ומסר אותו לשליח.
"קח אותו ליער," אמר בתחמנות. "אל תגיד כלום, אל תמסור מידע בנוגע לכתוב במכתב, מסור אותו וברח. הם יהרגו אותך אלמלא ידעו מה כתוב בתוכו."
השליח מחה זיעה ממצחו בעזרת שרוול חולצתו. "-כך אעשה אדוני. האם מותר לי לשאול, מדוע שיהרגו אותי?"
"ובכן…" המלך היסס. "הכתוב במכתב לא מיועד לאוזניך או לעיניך, אלא להם, בני הפיות צריכים להתרחק מהממלכה או שאפעיל כוח ואשמיד את כולם!" נבח. "הם מהווים איום חמור לנו, אבל אשמח להשאיר לי כמה מהם, לשעשוע. אני חייב לציין, דריאדות נבראו, בעלות גוף מושך ודיבור הקסמה אשר יכול למשוך אותך אליהם. אתה תמצא את עצמך משרת את היער ודואג לרצוח את כל מסיגי הגבול. האין מעשה זה ברברי? מושחת? הוא אינו מתאים למישהו במעמדך, אני צודק? הם יעבידוך בפרך ויותירו אותך, לבדך. השאר יטרפו את בשרך בזמן שאני מתאבל על מותך, לא כן? האין אתה רוצה למות בטרם עת? לעזוב את העולם- וחשוב מכך. את ילדיך ואשתך?"
השליח השתנק.
"צא מכאן!"