הבלש פרק 8

כל השמונה כבר נאספו, למרות שרובם לא יודעים על הקיום של האחרים. אני ממש לא יודעת איך ילך ה"מפגש" הזה, אבל כנראה בסופו נצטרך לצאת למסע מסוכן, וכנראה (נא להתייחס פה לשיר,הערת הכותבת) אחד מאתנו ימות. ברור שאני לא אספר להם את זה, אם הם לא יסכימו להשתתף במסע,זה יכול לעלות בחייהם של אלפי אנשים. אני לא מוכנה לאבד עוד מישהו במלחמה נגד הבלש הזה, הגיע הזמן לשים סוף לשלטון הטרור הסודי שהוא מנהל.
ידעתי שזה עומד להיות מפגש מצער, ואני אוהבת מפגשים מצערים. אז החלטתי לשים את השמלה היחידה שיש לי. היא הייתה של אימי, ואימי קיבלה אותה כשהתחתנה מסבתי שתפרה אותה בעצמה (קישור למטה) ואני צריכה משהו שיזכיר לי את המטרה שלי, והשמלה של אימי היא תזכורת מושלמת.
אם הייתי יכולה הייתי אוספת את שערי ואז הייתי נראית כמו מישהי שיצאה משנות השישים, אבל יש לי שיער ממש קצר שלא מאפשר לי לאסוף אותו. חיכיתי קצת ואז נשמעה דפיקה בדלת.
רצתי למטה, או יותר נכון החלקתי על מעקה המדרגות עד שהגעתי לקומה התחתית, שבא נמצאת דלת הכניסה. פתחתי את הדלת ולהפתעתי הראשונים, או יותר נכון הראשונות, שהגיעו היו מורן ולידיה, ושתיהן עדיין נראו מעוד מודאגות.
"היי, תודה שבאתם, תיכנסו" אמרתי.
"וואו, אלכסנדה הדסון בשמלה זה מחזה של פעם בחיים" אמרה לידיה.
"לידיה אני יודעת שאת עדיין לא מודה בפני השאר על התרגילים הפסיכולוגיים שלך, אבל לדעתי הגיעה הזמן שתספרי להם, בכל זאת את לא תגיעי לבית ספר בזמן הקרוב" אמרתי.
"מה זאת אומרת?" שאלה לידיה אבל לפני שהספקתי לענות למזלי, נשמע עוד צלצול. יוקה ואייס באו. חיבקתי אותם, כי בכל זאת הם תמיד היו בשבילי כמו אחים קטנים.
"תיזהרו מהשתיים האלה הן המשחק והמילה" לחשתי באוזניהם וכצפוי הם רצו לעבר הבנות, וכצפוי גלגלתי את עיני.
"המשחק, המילה, תכירו את העבר ואת הלב" אמרתי ונתתי להם לדבר ביניהם, מדי פעם הם שלחו אלי מבטים ומניסיוני זה אומר שמדברים עלי, אני מזה עומדת להרוג אותם עכשיו! אבל לפני שאני הספקתי לעשות את זה, נשמע עוד צלצול פעמון. אוי זה לגמרי הרס לי את הרצח המושלם שתכננתי.
הפעם אלא היו ג'רי, כריס, וריי. אני מניחה שכולם הגיעו אפשר להתחיל.
"טוב עכשיו כשכולם הגיעו אתם תקבלו עדכון, כי בינתיים רק אני וג'רי יודעים מי כל אחד מכם" אמרתי "אני הדעה, ג'רי הוא האמון, מורן היא המשחק, אייס הוא העבר, כריס העתיד, יוקה הלב, ריי היהיר, ולידיה המילה" סיימתי מצביעה על כל אחד מהם כשאמרתי את שמו.
הובלתי את כולם לספרייה בזמן שחצי מהם נועצים בי מבטים מפקפקים. אבל ידעתי שברגע שיראו את הספר, הם כבר לא יפקפקו בי.