הבטחה של אש וקרח החדש: פרק 1 – פגישה בחשכה.
3.1.2003– יום חמישי
"יומן יקר.
כן אני יודעת, עבר הרבה מאז שדיברנו, והייתי רוצה להגיד לך כמה דברים שקרו: גם דברים גדולים, וגם קטנים. קטנים כמו לדוגמא… זה שאימא קצת מאוכזבת ממני, בגלל שאני לא מקבלת ציונים טובים. אני עצובה. אני ממש משתדלת, אבל אמא תמיד מצפה ממני ליותר. הו, יומן שלי, למה החיים קשים כאלו?! גם המורה לשפה אומרת לי שאני צריכה לקרוא יותר ספרים, בגלל שיש לי שגיאות כתיב. אבל אני רק ילדה קטנה בגיל חמש!! יש יותר מידיי על כתפיי הקטנות. נכון שזה משפט יפה? אני לא ידעתי את המשפט הזה לפני שסבתא עברה לגור אתנו. שמעתי אותה ואת אימא מדברות אל משהו במטבח, ונכנסתי לקחת סופגנייה, ואז שנייה לפניי שנכנסתי, שמעתי אותה אומרת את זה. והכי מוזר, כשנכנסתי הם השתתקו. ההתנהגות המוזרה הזו בבית מתחילה להיות חשודה, ואני מתחילה לחשוד שהם זוממות משהוא עליי. אולי הם דיברו על משהו ספציפי? אימא אמרה לי שספציפי, זהו משהו אחד מסוים. כמו למשל שעכשיו אני לובשת רק את החולצה הוורודה היפה שלי, ולא את החולצה הכחולה המכוערת שסבה נחום הביא לי. אבל כמובן שאני לובשת גם מכנסיים!! אתה יודע, סבתא עברה לגור אתנו בגלל שסבה נחום מת בגלל מחלת סרטן, או כמו שאימא נוהגת לכנות את מותו, 'עבר לעולם הבא'. אני לא מבינה איך אפשר למות מסרטן. סרטן זו בסך הכל חייה חמודה שמטיילת לה על חוף הים, והיא לא מזיקה לאף אחד. פעם אפילו עזרתי לסרטן פצוע, לקחתי אותו לטיפול בבית עד שגם הוא מת. טוב, יומן יקר, סבתא קוראת לי. להתראות!"
ג'ניפר קראה שוב ושוב את פיסת הדף עם הכתב הקטן והברור של עצמה, ג'ניפר הקטנה והתמימה בת החמש, שלושה עשר שנים לפניי כן. היא הרכינה את ראשה והחלה בחשיבה. כיום ג'ניפר נערה מתבגרת בת שמונה-עשרה, אך ג'ניפר ילדה שונה מילדות אחרות: היא ללא ביטחון עצמי כמו האחרות, לא מתאפרת, או מצטלמת כמו האחרות, וכל ההבדל הזה הוא רק בגלל דבר אחד, דבר אחד גדול: ג'ניפר היא נערה מתבגרת ללא אמא, נערה מתבגרת ללא סבתא, או בכלל, ללא משפחה. כמובן שיש לה המון כליי נשק- חנית, חץ וקשת, אקדחים, הריי היא ציידת על טבעי! אבל כלי הנשק המנטלי היחיד שיש לה הוא ההומור השנון שלה, ובריחה. ככה היו החיים שלה: לצחוק ולברוח, לצחוק ולברוח, זוהי דרך השרידה. לא היה מקום אחד שהיא נשארה בו יותר משישה חודשים. ללא ההומור וללא האפשרות לברוח, היא וודאי הייתה חסרת אונים. כך היה גם עד סיום תקופת בית הספר הפרטי שאליו נשלחה, ויצאה משם לאחר מות אימה, לפניי שלוש שנים מעכשיו. היא הרימה את עיניה וחזרה להביט בדף הקרוע מתוך היומן, בוחנת אותו בעיניים מוצרות. שנים לפני היא פקפקה בדברים שנאמרו לה: סבתא לא סתם הזכירה את המשפט הזה, "יש יותר מדיי על כתפיה הקטנות". היא ידעה מההתחלה שדובר עליה, אבל לעולם לא ידעה למה באמת התכוונה סבתא באומרה זאת, מה באמת הוא הפירוש האמתי, אותו היא גילתה לפניי כ-6 חודשים בלבד. ג'ניפר הרימה את ראשה מהדף ודמעות בצבצו בעיניה. היא כל-כך התגעגעה לסבתא… אותה איבדה לפניי שיכלה אפילו להיפרד… התמונות של רגעי סבתה האחרונים החלו להסתחרר בראשה ובדמיונה. ולמרות שהיא לא רצתה להיזכר בזה מחדש, התמונות כבר צורפו במוחה לסרט גדול שכבר התחיל להתנגן בראשה, סרט שרק היא יכולה לראות…
ג'ניפר
ראיתי את התמונות, חסרת אונים נגידיהם: שתינו נמצאות בלב היער, במקום בו איש איינו יכול לעזור לנו, או בכלל לשמוע… והתמונה הבאה: אני יושבת ליד גופה הגוסס, מנסה למצוא דרך לסתום את הפצעים העמוקים שנגרמו משיניו של הזאב, רואה את הדם ניגר על בגדיה. ואחרון: המילים האחרונות שלה, שנחקקו כמו אבן במוחי…"ג'ניפר, יקירה, איזה ילדה חמודה היית בהיותך בת שבע? את צריכה לדעת משהוא, יקירה. משהוא שהיית צריכה לדעת הרבה יותר מאוחר… אבל לצערי מאוחר יותר לא יהיה מי שיספר לך… יום אחד נכנסת למטבח לקחת סופגנייה, ובאותו זמן אני ואמא דיברנו. אמא חשבה שהגיע הזמן לספר לך על העל טבעי. אני התנגדתי, ואמא שלך השתגעה מזה. היא חשבה שלא משנה כמה ננסה, לא נצליח להתעלם מטבעו האמתי של העולם. לא היה אכפת לה מהגנתך, את מבינה? וזו הייתה כל בקשתי, להגן עלייך. ואז היא… היא"…. סבתא השתעלה. אפילו לא הצלחתי ללחוש לה אני אוהבת אותך, והיא כבר פלטה את נשימתה האחרונה.
ניסיתי לעצור, כדיי לנשום ולהירגע מעט, אבל הסרט לא הניח לי. ראיתי שוב את הזאב מתקרב ומנסה לטרוף את גופתה של סבתי אך לפניי שהצליח לעשות זאת, שלחתי (בעיניים מלאות דמעות), חנית עם ראש כסף אל ליבו. הזאב מת, וגופתו התפוגגה. זאת הייתה התמונה האחרונה, ואז סוף סוף נגמר הסיוט. זה נראה כמו מסך טלוויזיה שכיבו אותו, והוא מאפיל לאט לאט. נשמתי עמוקות. הבחנתי שדמעות הרטיבו לגמרי את לחיי. מעניין, כי באמת הרגשתי משהוא רטוב זולג שם. צחקתי- מהטיפשות של עצמי. העברתי דף ביומן המתפורר והקרוע. הדמעות הרטיבו גם אותו- אוי, אני כל-כך סתומה. בדף הבא הייתה תמונה שלי, כשאני משקה את העציצים בביתו של סבא נחום, ומחייכת. הבטתי בילדה המאושרת הזאתי, התמימה הזאתי, והתמלאתי געגועים. "מה קרה לילדה הזו?" תהיתי בקול. "לדעתי היא פשוט התבגרה," אמר קול דק של בחורה מסוף עליית הגג האפלה. "ולדעתך?" אמרה הדמות והתקדמה אל אור היום הקלוש שבקע מהמנורה. התחלתי לזהות פרטים: שיער זהוב ומתולתל, עור שזוף ויפה, עיניים חומות ומלוכסנות. היא הייתה גבוהה וחטובה, פשוט יפהפייה, אבל לי אישית- היא הזכירה קצת חתולה. משהוא ביופי הזה היה חתלתולי מאוד. היא התקדמה בצעדים קלילים, ואני כשלתי לאחור. מהר מאוד קמתי ונרתעתי לכיוון מחסניות האקדח שלי. אם אישה כזו לפתע מופיעה כאן, היא חייבת להיות על טבעית- ואני אהרוג גם אותה. זה כבר הפך להיות מאורע טבעי כזה, להרוג יצורים. הרגתי כל כך הרבה, כמה זה, כחמישים בערך? היא יכולה להתווסף לרשימה בשניות. היא התקדמה עוד צעד אחד, ובשנייה האקדח היה שלוף ומכוון אל החזה. "על טבעי לא יהיה בביתי", אמרתי בהחלטיות. "הו, תירגעי!! שמי ז'קלין, ואני לא מתכוונת להרע. אני בת אדם, אל תדאגי בקשר לזה. ודרך אגב, סליחה, אבל זה יעשה לך רק טוב". "מה זאת אומרת? מה"… לא הספקתי לגמור את המשפט, והיא התנפלה עליי. ניסיתי לזוז, אך היא הייתה יותר חזקה ומהירה ממני. לאחר כדקה של מאבק, היא קשרה את עייני בצעיף שחור ישן וגררה אותי. לא ידעתי לאיפה היא לוקחת אותי, מה קורה או מי זאת, כל מה שהייתי מסוגלת להבחין בו היה ביללת הזאבים שנשמעה מרחוק.
תגובות (0)