הבזק כתום. (6)

קיירי מעולם לא שמחה כל כך לראות מישהו. היא לא יודעת כמה זמן הייתה פה ערה, אולי שעה. אבל היא כל כך התגעגעה אליו. היא חייכה אליו במאמץ, כאב חד דקר את רגלה שבסד.
היא החניקה אנקה.
"קיירי?" לחש קולו השקט והדואג במקצת של טיירו, חיוכה התרחב, ושוב כאב פילח את רגלה וידה.
הוא התקדם בצעדים מהוססים לעברה, על הבעתו הבעה מודאגת שמיד החליף בהבעתו הרגילה, הבעה אדישה.
היא החוותה בידה שימשיך להתקדם, והוא התקדם מעט יותר מהר.
הוא עמד מעל פניה, וחייך בשלווה.
"איך את מרגישה?" הוא חייך והביא לה את כוס המים מהשידה. היא הושיטה את ידה הבריאה ואחזה בכוס ששיקפה את פניה בצורה מעוותת. היא שמה את קצה הכוס בין שפתיה היבשות כנייר זכוכית, ולגמה את המים הקרירים. זרם מים נעים זרם בגרונה היבש.
היא עצמה את עיניה בהנאה, בזמן שלוגמת את המים הקרירים.
הוא צחקק והיא פקחה את עיניה, באותו רגע הבינה שהיא שותה כבר כמה דקות, והיא סיימה את המים ממזמן. היא צחקקה גם, והניחה את הכוס בקול קרקוש קטן על השידה מעץ.
היא הביטה אל הפתק הורוד הבהיר, שנח ליד כוס המים, הפתק ששמה לב אליו לפני חצי שעה בערך, והתעלמה.
היא הניחה את ידה על הנייר הדקיק. "מה זה?" קיירי שאלה וקירבה את הפתק לגופה.
הוא חטף את הפתק ממנה בתנועה חיננית אחת. היא גלגלה את עיניה, קיירי לא יכלה לקחת ממנו את הפתק. היא הייתה חסרת אונים.
הוא פתח את הפתק, והחל לקרוא. "נו?" שאלה קיירי בסקרנות. "מה כתוב שם?"
הוא הרים את ידו כדי להשתיק אותה, ועיניו עדיין נצמדו אל הנייר. לבסוף הוא הניח את הפתק על השידה, ונאנח.
סקרנותה של קיירי רק גברה.
"מה היה כתוב?" שאלה ולאחר כמה שניות שלא ענה, שאלה שוב.
הוא הניד את ראשו, וסובב את גבו לעברה. היא שאפה אוויר בחדות,"טיירו.."
הוא החל ללכת לכיוון הדלת, מבלי לומר מילה.
כעס החל להתגבש בבטנה, איך הוא יכול ללכת? שאלה את עצמה, אני לא יודעת איפה אני.. שלפחות יתן לי מעט פרטים על המקום, לחשה לעצמה בלב.
"טיירו." פלטה מפיה, וקמה לישיבה. הוא לא הסתובב ופתח את הדלת באנחת חריקה.
היא ניסתה לקום מהמיטה כדי לגעת בו, לראות את הבעת פניו. היא דאגה לו.
היא צווחה מכאב כאשר ניסתה להשים את רגלה השבורה על הרצפה. היא ידעה שזה מעשה טיפשי, אך היא רצתה להגיע לטיירו.