הבזק כתום. (4)

היא הרגישה כאילו נפלה לבור אינסופי, שאף פעם לא יסתיים. היא צרחה ובעטה ברגליה, רק כדי לנסות לתפוס במשהו. לבסוף נכנעה, ונתנה לרוח האבל האכזרית לטרוף אותה עד ליבה.
כאב חד כלהב דקר את ליבה, שוב ושוב, משסף אותה בציפורניו החדות כתער, היא צרחה, ובכתה, מתחננת שהכאב יפסיק.
היא חיפשה בכיסיה חרב, סכין או אקדח, כדי שתוכל לגאול אותה מייסוריה.
אך לפתע, דמות נוצרה לפניה, היא עצמה את עיניה בחוזקה, חושבת שזה אחיה, אך כאשר שמעה את קולו השקט, התוקפני והמאופק, קיירי פקחה את עיניה מיד.
דמותו התגלתה לפניה. שיערו הלבן היה פרוע כרגיל, עיניו הכחולות זהרו באור מוזר.
לפתע, הכל נעצר. היא הפסיקה ליפול.
היא ריחפה באוויר, חיוך קל נח על שפתיו הדקיקות.
"ריי..ריי.. ריין?" גמגמה בפחד, אך באותו הזמן הרגישה הקלה. על זה שהוא איתה פה.
הוא הנהן וחיוכו התרחב.
"היי קיירי." לחש קולו הרגוע,"נחמד לראות אותך שוב."
חיוך רועד נגלה על שפתיה, היא התגעגעה אל קולו השקט, הרגוע.
"גם.. גם אותך.." גמגמה ברעד, אך החיוך עדיין נח על שפתיה הרועדות, קר לה, אפילו שהאוויר סביבה היה חמים במידה נוחה.
הוא צחקק, ורגליו ריחפו, הם עפו באוויר. הוא התקרב אליה מעט,
"את בסדר? את נראית די אבודה." אמר בקול שקט, ונגע בידה הרועדת,
ידה נסוגה לאחור, והיא נדה בראשה.
"אני באמת אבודה." לחשה כל כך חלש עד שבקושי שמעה את עצמה,"אני לא יודעת היכן אני נמצאת, טיירו מתנהג מוזר, ו.. אני כל הזמן נזכרת בא.." היא לא הצליחה לסיים את המשפט, והתחילה לבכות.
היא הרגישה חלשה ושברירית כמו בובת חרסינה.
הוא הרגישה את זרועותיו עוטפות אותה, היא התגעגעה לחיבוק, לחום.
אך ידעה שהוא לא אמיתי.
ריין מת. והיא ראתה זאת במו עיניה.
היא דחפה אותו מעליה, היא שמעה אנחה,
"את צריכה לחזור, קיירי." לחש ריין והרים את סנטרה אל פניו, "טיירו דואג לך."
היא נתנה לו סטירה קלה, וידו נסוגה לאחור במהירות.
היא צחקקה בקול חנוק, ומחתה את דמעותיה המלוחות.
"אבל איפה אני בכלל?" שאלה אותו בקול חנוק מדמעות.
כעבור כמה שניות שלא ענה, הרימה את ראשה, הוא נעלם.
הזמן עדיין עמד מלכת וכאשר הביטה למטה, ראתה שחור אינסופי.
"ריין?" שאלה בחשש, דמעות שוב עולות אל גרונה.
'לא לבכות. אסור לך לבכות קיירי,' חשבה לעצמה בכעס שברירי.
לפתע הרגישה כאילו היא שוגרה מטיל, ראשה החל לפעום במהירות, לחץ עלה במעלה בטנה, והיא ראתה אור לבן ומסנוור מתקדם לעברה במהירות.
היא חייכה, אך החיוך התפוגג באותה מהירות שנוצר. כאב חד דקר את רגלה, והיא צרחה מכאב.
עוד כאב חד, הפעם בידה הימנית, עוד צרחה מקפיאת דם.
האור עכשיו היה קרוב אליה יותר מתמיד,
כאב חד דקר בחוזקה את ראשה, עיניה נעצמו וגופה החל לנוע במהירות אל עבר האור הלבן.