הבזק כתום. (3)

היא מביטה בהם, שיערה של הנערה השחומה מתנפנף ברוח העזה,
עיניו החומות-בהירות, של טיירו נוצצות כאשר מדבר איתה.
דקירת קנאה קלה מצאה את דרכה אל ליבה. היא לא מאוהבת בו. היא עברה את הגשר הזהוב, שנצנץ בשמש הזורחת.
כנראה עכשיו בסביבות הצהריים, הסיקה קיירי.
היא עברה על פני מזרקה, מלאך אבן בעל זנב חתול, נושף בקונכייה – ממנה יוצא זרזיף מים דקיק שעצי האלון הגבוהים משתקפים בו.
היא הביטה בבתים הנמוכים שהתפרשו לפניה. צבעים בכל צבעי הקשת, נצבעו על גגות הבתים. לא היה שם שום בניין, רק בתים פרטיים, קטנים. מרפסת יצאה מקומה השנייה של כל בית, מדרגות שהעלו אל הדלת שהייתה בצבע של גג הבית.
היא החזירה את מבטה אל טיירו. הבעת פניו השתנתה משמחה, לרצינית.
הוא בסדר? שאלה את עצמה בחשש, ומיהרה אליו ואל הנערה, שעמדו מתחת לעץ גבוה.
היא נגעה בכתפו, והוא נרתע. זה לא מתאים לו.
"טיירו.." לחשה, ויצא ממנה רק קול חנוק מרוב חשש,"אתה בסדר?"
היא נעצה מבט בנערה השחומה, שהביטה בכלל לכיוון אחר לגמרי.
הוא הנהן, אך פניו קיבלו גוון ירוק חולני.
קיירי השתעלה במשך כמה שניות. כאשר הרימה את ראשה למעלה, טיירו הביט בה בעיניים גדולות, היא לא הצליחה לפענח את הבעת פניו.
היא ראתה שהנערה בעלת השיער הזהוב כבר לא שם.
לא שמתי לב שהלכה, אמרה לעצמה.
"טיירו. מה קרה לך?" שאלה בדאגה, היא שמה את ידה על כתפו הרחבה – הוא גבוה ממנה בערך בעשרה סנטימטרים. הוא הניד את ראשו, אף פעם הוא לא הסתיר ממני משהו.
פניו נראו פגיעות.
מה קרה לו? לפני שהגענו הנה הוא נראה בטוח בעצמו. אולי הנערה הזאת עשתה לו משהו.
היא התחילה לשנוא אותה. אבל היא לא מכירה אותה אפילו.
'אל תהיי פזיזה,' כל הזמן אחיה הגדול אמר לה.
כאב חד דקר את ליבה. אח שלה. היא עצמה את עיניה בחוזקה. קולו השקט אך באותו הזמן שמח, הדהד בנתיבי מוחה.
"קיירי?" שמעה במעומם את קולו של טיירו. היא נפלה עמוק יותר אל תוך החשכה,
הזיכרונות הכאיבו לה, היא רצתה להוציא אותם מראשה – אך לא יכלה.
היא ראתה בעיני רוחה את דמותו של אחיה, קרטר. דמעה מלוחה חצתה את לחיה.
היא צרחה כאשר דמותו הושיטה לה יד, והתפוגגה כלא הייתה.
עכשיו, כבר לא שמעה את צעקותיו המודאגות של טיירו, אשר ניסה להוציא אותה מהטרנס שנלכדה בו. עכשיו, שמעה רק את פעימות ליבה המהירות, ואת צרחותיה מקפיאות הדם.