הארי פוטר ואש האזמרגד פרק 5: וולדמורט בסביבה

הארי נבר בכיסו למספר רגעים ובדק אם השרביט שלו אצלו. לא היה שם כלום. לאחר מכן הוא בדק אם בז'קט שלו. הוא בדק במהירות רבה, מנסה לגלות, מתאמץ…
הוא מצא את השרביט שלו.
הארי חשב מה הרמיוני הייתה אומרת לו. אולי אם היה מקשיב לה היה יוצא מכאן בשלום. הוא חשב עליה. הוא רצה שמישהו יבוא להציל אותו, להוציא אותו מכאן. למרות שמול הלורד וולדמורט – אם הוא כאן באמת – רק הוא מסוגל להתמודד מולו.
"איך יוצאים מפה?" לחש לעצמו הארי. הוא ידע שאין אף אחד שיוכל לענות לו. אבל בכל זאת, הוא הרגיש שהלורד וולדמורט מתקרב אליו. הוא הביט לצדדים ומאחוריו. אין אף אחד. אבל עדיין… הוא מרגיש את וולדמורט פה…
הרמיוני בטח הייתה אומרת לו: "הארי, כואבת לך הצלקת, זה ממש איום ונורא. אני ממש מודאגת. מה זה הגביע הזה? אתה יודע משהו עליו? זה ממש מגוחך. אבל קודם צריך לצאת מפה. הארי, תמהר, אנחנו נצטרך לבדוק משהו בספרים של כשפים על קללות של כישופים, קיללו פה את המקום הזה. נו כבר… הארי, תמהר… אתה לא מבין שאנחנו צריכים להזדרז? רון לא רצה לבוא, אז אני באתי. חייב למהר, יאללה, מה, אתה רוצה שלא נספיק? בוא כבר. פרוטה מיגי".
כן, כזאת הרמיוני, ישר שואלת שאלות, עוברת לעניינים, תוציא ספר, מספרת מה קרה לה בדרך, ובסוף, מטילה כישוף! ככה היא התנהגה כשהייתה הרבה יותר צעירה, ועדיין, הארי ידע שהיא לא השתנתה בכלל. כמובן, בני אדם לא משתנים.
הארי לא ידע מה לעשות. הוא סתם המשיך לעמוד. הראש
שלו התרוצץ במחשבות, אבל הארי ידע שעכשיו הוא צריך לעשות משהו. סתם כך לעמוד לא יעזור לו בכלום. הוא לא יוכל להישאר ככה לנצח.
אם וולדמורט כאן, יכול להיות שהוא כבר ראה את הארי? הרי הוא מרגיש שהוא כאן, נמצא כאן, לידו. אולי וולדמורט מחכה שהארי ייפול באיזשהי מלכודת? הארי לא ידע מה לעשות.
הוא לא התגעגע רק להרמיוני, אלא גם לרון (ברור שגם לג'יני ולבנו). רון היה החבר האמיתי הראשון שלו, והרמיוני השנייה. הוא אהב את שניהם. הם היו איתו כל השנים האלה. הוא לא יכול היה להבדיל ביניהם: מי יותר חמוד או החבר או החברה הכי טוב או טובה, וברור שגם לא את מי הוא אוהב יותר. הוא אהב את שניהם באותה מידה. לא את רון יותר או הרמיוני יותר. הם ליוו אותו כל השנים האלה, כל כך הרבה זמן, החברים הכי טובים שלו.
הוא חשב מה בטח רון היה אומר לו, אם הוא רק היה איתו. בטח הוא היה אומר ישר – יותר או פחות כמו הרמיוני – יחד עם כל מיני תשובות שאני הייתי אמור להגיד לו. הרמיוני ישר מפטפטת, בלי לתת לו אפילו לדבר, בניגוד לרון.
הארי שקע בחלומותיו, בזמן שצנח על הרצפה. הוא הבין שהתעלף וניסה לקום, להתעורר, לעמוד – אבל לא הצליח.
רון היה אומר לו: "הארי, כואבת לך הצלקת? אתה חושב שהלורד וולדמורט בסביבה? אתה יודע למה? מוזר. מעניין איפה הרמיוני, היא לא רצתה לבוא. מעניין מה איתה! אתה יודע איך יוצאים מכאן? הלוואי ונצליח לצאת מכאן. אם הרמיוני הייתה פה, היא בטח הייתה תוך פחות משתי שניות, בלי לחשוב פעמיים, מטילה כבר איזה כישוף. השרביט אצלך? מזל. אני שכחתי אותו. היא בטח נשארה עם הרמיוני. מסכנה, בטח היא נורא דואגת".
כן, כזה היה רון, איתו הייתי נכלא כאן לכל החיים, חשב לעצמו.
ופתאום הארי התעורר בבהלה, כאילו נזכר בחיים האמיתיים.
"איפה אני?" הוא צעק.
הוא ראה לשנייה את הלורד וולדמורט ומאחוריו הגביע בוער בכתום ובאדום – עולה באש.
ואז הארי צווח בבהלה.