הארי פוטר ואש האזמרגד פרק 3: כשף הפטרונום

הארי בהה בדמות המסתתרת לכמה דקות. הוא לא ידע מיהי. יכול להיות שוולדמורט? שהוא ממש נמצא כאן, עוד רגע יהרוג אותו? או שזו סתם חיה? הארי לא ידע. הוא פחד להתקרב, לא ידע מה לעשות. ואז הוא נאנח.
"מה אתה מפחד?" נשמע היה קולו של דאדלי. זה לא היה וולדמורט. "מה קרה לך? מה, שוב פעם נבהלת?"
"ממש לא נבהלתי, דאדלי." אמר הארי. לא היה לו כוח אליו. "אני חושב שאנחנו כבר מבוגרים בשביל לשחק את המשחקים האלה." ואז הוא נזכר שמוזר שדאדלי כאן. כשירד במדרגות, שמע נחירות מהחדר של דאדלי. הוא היה שם, וזה בוודאות. איך עכשיו הוא כאן, מולו, מדבר?
"איזה משחקים?" תמה דאדלי. הארי ידע שדאדלי רוצה להראות שהוא יותר טוב ממנו, יותר חזק ממנו. אבל הוא גם ידע שהוא לא ייפול לשטויות האלה, וממש עכשיו יחזור הביתה.
הארי באמת התחיל ללכת חזרה, אבל אז קטע אותו רעש. רעש של רוח. הארי הכיר טוב את הרחש הזה, והוא התאמץ להיזכר. זה רחש ששמע בעבר, אבל מזמן. לא לפני שבועיים, וגם לא לפני שנה. לפני עשרים שנה, בתקופה שוולדמורט היה חי…
אבל לא ייתכן שזה וולדמורט! הוא מת, והארי לא היה מעלה על דעתו אז, כשהוא מת, שהוא יחזור לחיים. אבל עכשיו… זה אחרת. לפני פחות משעה חלם עליו חלום מוחשי מאוד. אך האם חלומות הם במציאות? סביר להניח שלא.
מצד אחד, הוא חלם משהו שהארי בטוח שהוא אמיתי. אבל מצד שני, זה לא הגיוני. לא הגיוני שוולדמורט חי. והרעש הזה, שהארי שומע עכשיו… מוכר לו מאוד. עכשיו עלתה במוחו מחשבה נוראית: שמי שמולו הוא לא דאדלי, אלא וולדמורט. האומנם? ואז, רגע לפני שנזכר מהו הרעש ששמע, הסתובב הארי לכיוון שבו היה דאדלי.
דאדלי שכב על האדמה, כשסוהרסן רכון מעליו. מיותר לתאר את המחזה המזוויע הזה. הארי לא חשב פעמיים ושלף את שרביטו מכיסו. "אקספקטו פטרונום!" צעק הארי. הוא לא ייתן שדבר כזה יקרה לדאדלי.
הארי לא האמין כשדבר לא השתנה. הוא צעק שוב, ואז עטפו אותו שני סוהרסנים. הוא הרגיש שהוא נדחף לאחור ואז מוטח בחוזקה בקרקע. הארי לא ידע מה לעשות. הוא ניסה לצעוק את הכישוף שיבטל את הסוהרסנים, אבל הוא לא הצליח. הוא נאנק.
הוא אמר לעצמו שכלום לא יעמוד בפניו, ועכשיו הוא יעיף את הסוהרסנים ממנו ומדאדלי. הארי לקח את שרביטו וצרח "אקספקטו פטרונום!" אבל כלום לא השתנה. הוא חשב לעצמו למה. מה, הוא לא חושב מספיק חזק? השרביט לא עובד? מה קורה כאן?
התחיל לרדת גשם. גשם חזק, קור מקפיא עד לשד עצמותיו של הארי. הוא ניסה לראות מה קורה עם דאדלי, אבל הוא לא יכול היה. אחד הסוהרסנים הסתיר את עיניו. הארי הביט בירח העגול והלבן. ירח מלא. ופתאום, הוא השחיר. השחיר מסוהרסנים שהסתירו אותו לגמרי. משם באו עוד ועוד להארי, והוא לא ידע מה לעשות.
"אקספקטו פטרונום!" צרח שוב, הפעם בכל כוחו. אם עכשיו זה לא יעבוד, הוא לא יודע מה לעשות. הארי התחנן שייצא מזה בשלום, שיחיה וחייו יהיו רגילים, כמו בעשרים שנה האחרונות. אבל איכשהו, ידע שזה לא יקרה, שוולדמורט חי. הוא לא היה בטוח שסופו של הסיפור הזה יהיה טוב.
צלקתו של הארי, הישנה שכמעט ועברה לו, עתה בערה מרוב כאב. אבל זה ממש לא ייתכן, כי גם אם וולדמורט בסביבה, לא ייתכן שכואב לו. הרי מזמן, לפני עשרים שנה, כאבה לו הצלקת כשוולדמורט בסביבה רק בגלל שהיה בתוכו הורקרוקס – שביעית נשמה של וולדמורט. בדיוק בגלל זה בעבר כאבה לו הצלקת, אבל היא כבר יצאה ממנו ממזמן. עכשיו לא ייתכן שיש בתוכו הורקרוקס.
הארי התאמץ להניח את ידו על מצחו, על הצלקת. הוא לא ידע מה לעשות. הוא נאנק מרוב כאב, והרגיש שמשהו מתרוקן בליבו. הוא הבין. הנשמה. הסוהרסנים לוקחים לו את הנשמה. הוא מוכרח להפסיק את זה עכשיו, עכשיו. הזמן עובר, ויחד איתו חייו.
הארי לא רצה לחשוב בכלל מה קורה עם דאדלי. יכול להיות שהוא כבר מת? ואז, בפעם האחרונה, צווח הארי את כשף הפטרונום. הוא הרגיש שהוא מתעלף.
כשהארי פקח את עיניו, ראה שהוא לבד. אין את הסוהרסנים מסביב. הארי הביט ימינה ושמאלה, וראה את דאדלי רץ, נכנס לביתו. הארי ידע שהציל את דאדלי, וזה לא גרם לו אושר. עכשיו, הרגיש שונה. מוזר. שעדיין, הוא לעולם לא יהיה שוב מאושר.
אבל אז, הבחין הארי בעוד סוהרסן אחד, שלא הצליח לגרש. אחד יחיד ובודד. הסוהרסן התקרב אליו. הארי חיפש את שרביטו, והוא לא מצא בשום מקום. ואז הוא ראה שהשרביט מאחוריו. הארי נעמד והלך לאחור. הוא רץ לתפוס את השרביט. אבל בדיוק אז, מעד על בול עץ ונפל.
הארי הרגיש מוזר מאוד. הוא לא נפל על האדמה. הוא לא הרגיש אותה בכלל. הוא נפל לתוך בור עמוק במהירות מסחררת, ורגע לפני שהבין מה קרה, רגליו הוטחו בחוזקה בקרקע.