הארי פוטר ואש האזמרגד פרק 2: זיכרון אמיתי

הארי שכב על גבו, מתנשף ומתנשם, כאילו חזר מריצה ארוכה. הוא נטף זיעה והרגיש שהחלום אמיתי, שהוא קרה במציאות. חלפו עשרים שנה מאז שנפטר מהלורד וולדמורט, ועכשיו לא ייתכן שהוא חוזר. פתאום, ככה סתם, אחרי כל כך הרבה שנים?
לידו שכבה ישנה ג'יני – אשתו. הוא לא רצה להעיר אותה. עכשיו הם היו בבית שלהם, אבל הם לא היו לבד. כמובן שגם בנם, דין, היה שם. אבל גם פטוניה והדוד ורנון הקשישים, יחד עם בנם דאדלי הבריון שעוזר להם. הארי וג'יני לא יכלו לסרב להם כשביקשו לגור איתם כמה ימים עד שימצאו בית. האמת שזה בכלל לא עניין את הארי – איך אין להם בית ואיך הגיעו למצב כזה. הם פשוט הסכימו בגלל טוב ליבם.
הארי הרגיש שמה שחלם עכשיו היה אמיתי לגמרי, קרה במציאות. החלום היה כל כך מוחשי. אבל הוא לא ידע מה לעשות. תתארו לכם שמישהו רוצה לרצוח אתכם ואז הוא מת. ואחרי יותר מעשרים שנה, אתם חולמים עליו אבל מרגישים שזה אמיתי, בטוחים שזה אמיתי. כל חלום מרגיש אמיתי, אבל הפעם להארי זה היה שונה. זה היה אחרת. זה היה אמיתי.
הוא הרכיב את משקפיו, וכדי לא להעיר את ג'יני יצא מהחדר בשקט-בשקט. הארי ניסה להיזכר על מה חלם רגע לפני שהתעורר. הוא זכר שזה היה קשור ללורד וולדמורט, אבל רצה להיזכר ולהרגיש אם זה אמיתי או לא. הוא חשב, אולי, אם הוא ייזכר בתחושה, יבין משהו שלא ידע קודם.
היו שם שני אנשים שהכיר… הוא התרכז בכל כוחו, קימט את מצחו, התאמץ להיזכר… תמונה מעורפלת של יער אפלולי עלתה בראשו… הוא הבין שזה היער האסור, אותו הכיר טוב. איש קטן ששמו פיטר פטיגרו, שכינויו זנב – תולע, וקול קר, גבוה, קולו של הלורד וולדמורט… רק מעצם המחשבה הרגיש הארי שהוא נחנק.
הוא עצם את עיניו בחוזקה וניסה להיזכר איך נראה הלורד
וולדמורט בחלומו, אבל זה היה בלתי אפשרי… הארי נשטף גל של אימה שגרם לו להתעורר…
הכל התחיל להתבלבל לו. הארי החזיק את פניו בידיו, הסתיר מעיניו את מראה החדר שלו וניסה להיזכר באותו יער אפל, אך הוא לא הצליח. הוא התאמץ והתאמץ, ואז שמע בראשו מילים נוראיות. שזוממים לרצוח אותו, בתור נקמה.
זה היה להארי באותו הרגע כבר יותר מדי. הוא פקח את עיניו והתהלך סביב סביב במסדרון שבין החדרים. הוא לא יכול היה יותר לחשוב בכלל שהכול יחזור להיות כמו שהיה פעם. מה הוא יעשה עכשיו? האם יאמר זאת לג'יני? ואם היא תחשוב שהוא משוגע או שזה רק חלום? לו זה ידוע שזה לא חלום. זה אמיתי לגמרי. למרות שנראה היה לו שיותר הגיוני שזה חלום מאשר שוולדמורט חי וקיים, נושם ורוצה לרצוח אותו. הוא נרעד מעצם המחשבה.
הוא התקרב לחלון הארוך שהיה מולו והסיט את הווילון. היה חשוך בחוץ. חשוך ואפל. הוא הרגיש הרגשה משונה, שמשהו מסתובב שם בחוץ. אולי חיה מסוכנת? או שרוח נוראית? או… הלורד וולדמורט? לא, לא ייתכן. זה בלתי אפשרי.
הארי ניסה להקשיב, לשמוע אם יש באמת משהו בחוץ. הוא פתח את החלון, והייתה דממה. דממת עולם. הוא לא שמע דבר. לאחר כשתי דקות שמע מעט רוח.
הוא ירד במדרגות באיטיות רבה, בזמן ששמע נחירות בחדר הסמוך. היה נראה שזה החדר של דאדלי. היה חושך מוחלט בחדרו. אף מנורה לא הייתה דלוקה. הארי ירד במדרגות באיטיות מרובה. הוא הספיק לראות את הדוד ורנון רדום בסלון, שוכב על הכורסה המתנדנדת, רגע לפני שפתח את הדלת. השלט של הטלוויזיה החליק מידו של הדוד ורנון מרוב נמנום.
הארי פתח את הדלת במהרה, בלי שום רעש או רחש קטן, ויצא. מוחו התרוצץ במחשבות אחרי כל חלומותיו, אבל זה באמת לא הגיוני שוולדמורט יהיה כאן, ממש עכשיו, וברחוב הזה לידו, זומם לרצוח אותו. אם הוא באמת חי, תהיה לו תוכנית. ואולי הוא מרגיש מוזר ושונה כי מקום המסתור שלו בדיוק ליד ביתו? הארי חשב, מעניין באמת איפה רון והרמיוני, מה עובר להם בראש.
הארי המשיך לצעוד בשקט. דממה הייתה בחוץ, ובנוסף הייתה רוח עדינה ושקטה. הפרחים היו נבולים, כאילו מעצב.
פתאום נטרקה הדלת שממנה יצא הארי. הוא חשב כאילו וולדמורט באמת נמצא כאן, לא נותן לו לברוח או להיכנס הביתה. הרוח התגברה מעט וגרמה לפארק שליד ביתו לזוז. היה נראה כאילו זה מכישוף. הנדנדה התחילה להמריא תוך מספר שניות, ותוך דקה הכול התנועע. הרוח עכשיו גרמה להארי מעט לפחד, למרות שידע שאין לו ממה. ואז, ברגע, הופיע למראה עיניו משהו שלא יכול היה להפסיק להביט בו.