האקדמיה ליצורים – פרק 2 –

"אז," החלטתי לפתח שיחה ביני לבינה, "מבאס להיות מכשפה?"
"לא," ענתה מיילי, "למען האמת, זה די מגניב. כאילו כל מה שחלמת עליו התגשם."
"כן.." אמרתי, מנסה להבין איך זה מרגיש. אני לא שונה מבחוץ, אבל משהו השתנה – משהו, ואני לא מסוגלת להגיד מה זה.
–
"למה את קוראת את זה בכלל, רייצ'?" אחותי שיילין בת ה14 התיישבה על מיטתי, בעודה מחכה שהלק שלה יתייבש.
"כי אני לא רדודה כמו כל הסתומות בשכבה שלך, זה למה." גלגלתי עיניים.
"אלוהים, אף פעם לא היית בת 14?" נזפה בי.
"כן, הייתי. אבל לא הייתי חתיכת – לא יודעת מה, שכל מה שמעניין אותה זה מה משפחת קרדשיאן עושה."
"בסדר, היית תקועה ביצורים המפגרים שלך." צחקקה.
"תשתקי, הם קיימים." התנשאתי.
–
"רייצ'ל?" הקול של מיילי החזיר אותי למציאות.
"מממ?" התנתקתי מהחלום שהייתי שקועה בו, והבטתי במיילי.
"את – היה לך פלאשבק, נכון?" היא סגרה את הספר בחבטה.
"כן. למה את שואלת?" הרמתי את הברכיים שלי במקביל לסנטר, והישרתי מבט.
"בדרך כלל, אני יכולה לדעת על מה הפלאשבק. אני.. הייתי אבודה במחשבות שלך." הסתכלה עלי בבלבול.
"את יכולה לקרוא מחשבות?" שאלתי, מגוננת על עצמי.
"אני יכולה לדעת על מה הן בכלליות, לא לקרוא אותן. אבל את שלך – אני לא יכולה."
"אני מצטערת?" הכווצתי.
"לא, זה – לא. זה לא קרה לי. אף פעם. אני נמצאת כאן חמש שנים. צריך לקחת אותך אל קרוליין."
היא הסתובבה במקום, ומלמלה כמה שזה רע. זה ממש עזר לי, בהתחשב בזה שאני חדשה.
"אוקיי – עכשיו כבר חמש בערב. היא תקבל אותנו, כבר חשוך,"
בשלב הזה כבר עמדתי ליד הדלת, לחוצה ממה שקורה לי.
"אני – לא, לא. אני צריכה אוויר." התלוננתי.
"לא, רייצ'ל – אני חייבת לקחת אותך –"
"לא! אני חדשה, אני לא יודעת מה קורה לי, זה היום הראשון שלי, אני לא יכולה ביום הראשון שלי להיות פריקית." רצתי משם, לא מחכה למיילי, שתרדוף אחרי בצעקות של 'חכי!'.

הגעתי אל חצר חשוכה, שמיים נקיים מעננים וכוכבים. נשענתי על אחד משני העצים היחידים שהיו שם,
והתנשפתי. כאבה לי הבטן, הראש שלי התפוצץ מכאב, וכל השרירים כאבו לי.
החלקתי את הגב שלי על הגזע, במטרה למצוא תמיכה פיזית.
הבטתי אל העץ השני שעמד במרחק של מטר וחצי ממני, ורציתי להחזיק בו, הוא נראה חזק יותר.
הרוממתי מהתנוחה שבה שהיתי על העץ שלי, וניסיתי להתקדם אליו, אבל נפלתי.
הרמתי את הראש ודמות כהה מכוסה צל התקרבה אליי במהירות על – אנושית, ולפני ששמתי לב הוצמדתי אל הגזע בחוזקה.
"זאת את." ג'ייסון אמר בקולו המחוספס.
"בוא נתעלם מהעובדה שיש לי שם, ונתמקד בעובדה שאני לא נושמת." התגובה שלי גרמה לו לגחך ולשחרר אותי.
"מה את עושה בחוץ?" שאל ותחב את ידיו אל כיסי הג'ינס שלו.
"עומדת." העדפתי להסתיר פרטים, "מה אתה עושה בחוץ."
"רוצח אנשים. מה חשבת שאני עושה?" לגלג.
"אתה לא מצחיק," נשענתי על גזע העץ, משתדלת לא ליפול.
"את בסדר?" כיווץ את הגבות שלו במטרה לבדוק אותי.
"אני לגמרי -" היד שלי החליקה מהגזע ומעדתי.
"את בטוחה?" בקול שלו לא נשמע שמץ לעג, "את לבנה, רייצ'ל." תפס לי את היד ועזר לי לקום.
"אלוהים, אתה מושך חזק." התלוננתי, והוא צחק.
"אני יודע." תפס לי את היד השנייה, וייצב אותי.
"תשתוק, אתה יודע שלא -"

"היי, את." צחקה מיילי כשהתעוררתי. תנחשו איפה? במרפאה.
לפחות הפעם זכרתי משהו, ורק היא וקרוליין היו שם.
"קרוליין, אני יכולה להשאר רק עם מיילי?" שפשפתי את הראש, והיא הנהנה ויצאה.
"אז, רוצה לדעת איך הגעת לפה הפעם?" קרצה לי.
"אני זוכרת את זה שג'ייסון גרר אותי לפה, מיילי." אמרתי.
"גרר? הו לא. הוא סחב אותך על שתי ידיו המסוקסות." צחקה.
"את לא אמרת מסוקסות עכשיו, אלוהים. לא, לא, לא." עצמתי עיניים וניסיתי להתרכז.
"כן, אמרתי. אוקיי, אז בדרך התחיל לרדת עליכם גשם. נכנסתם לבניין
ואחת התלמידות הצעירות יותר רצה לקרוליין, ונכנסתם לחדר הזה, שניכם סקסיים ונוטפי מים.
דרך אגב, הוא בחוץ."
"מה?" אמרתי, מוכת תדהמה.
"הו כן, בזמן שישנת לך שלוש שעות – מעולפת הכרה, הוא חיכה בחוץ."
"אלוהים, לא." גנחתי מיאוש.
"הוא יכול לקרוא את המחשבות שלך." צחקקה עלי.
"עכשיו את סתם מנסה לאמלל אותי, נכון?"
"הו, כן." חייכה.

"היי, את." ג'ייסון נשען על הדלת, מבלבל אותי.
"שמעת את השיחה שלי ושל מיילי?" שאלתי.
"לא, למה?" שאל בבלבול, וסיפקתי לו תשובה קצרה של "לא משנה,".
"את חושבת שאת חזקה?" שאל אותי בספק, והתיישב על הכיסא הקרוב אליי.
"טוב, בפעם השנייה ביום וחצי אני יושבת על המיטה המזורגגת הזו."
"למען האמת, זה חדר אחר."
"בגלל זה הכד במקום שונה?" הרמתי גבה.
"תשכחי מזה, אוקיי? אני מתכוון, כשאת בכושר. את חזקה?" הוא נראה לחוץ ומבוייש.
"אני חושבת שכן.. למה אתה שואל?" התעניינתי.
"תראי, רייצ'ל. אני לא הבחור הרע, ואני יודע שאני נראה ככה. את יודעת – סקסי ומסוכן, אחד כזה שאסור להתקרב אליו," אמר והתעלם מהגיחוך שלי שהתלווה ב'וואו, המודעות העצמית שלך ישנה שנת חורף?', והמשיך. "אני לא סומך על הרבה אנשים בבית הספר הזה, ואני צריך מישהו להתאמן איתו אחרי הלימודים. תעזרי לי?" ביקש.
"אתה מבקש כי אין לי עמדה, נכון? היום הראשון שלי, ובלה בלה בלה.. בסדר, אני אעזור לך." נאנחתי.
"אני מודה לך בכל ליבי." שם את היד שלי על היד שלו.
"זה כואב." נשפתי.

TO BE CONTINUED (הייתי חייבת.)