האקדמיה ליצורים – פרקים 16+17 – (מוקדש לשנהב <:)

|פרק 16|

"רייצ'ל?" הקול של אלכס העיר אותי ממחשבותיי.
"אה, כן. האימונים. לא, אני בסדר." עניתי בחטף ודחקתי את המחשבה המטורפת אל תחתית התודעה שלי.
"את בטוחה?" מבט מודאג הופיע על פניו. הוא לא הבין. יופי. מבלי ששמתי לב, אנחת הקלה נפלטה מפי. "אני בטוחה." הנהנתי. הוא נכנע והתחיל להסביר לי דברים.
"אני רוצה שנתרכז בשינויים שלך קודם, אוקי? שינוי הצורה שלך, זה הדבר השני הכי חשוב בלהיות זאב." הוא נשמע כל כך מבוגר, למרות שהוא גדול ממני רק בשנתיים. חכם. בעל ניסיון.
"מה הראשון?" שאלתי. יופי, הוא יכול לחייך בזמן אימונים.

"איך להיות זאב. זאבים הם לא רעים, למרות שמחשיבים אותם לכאלה. הם חכמים ויפים, ויש בהם עומק. הם ייצוגיים, אבל לא מדי. הם מייצגים את היער והיופי שבו, וזה הדבר הכי חשוב במהות של הזאב. הבנת?"

"אני חושבת. אז, בערך כמוך, נכון?" חייכתי. אלכס היה הדוגמה המושלמת לזאב. הוא היה חכם, יפה, מנהיג, אמיתי, ואדיב. הוא לא היה מושלם, כמובן, אבל קרוב מאוד.
"אני אהיה מתנשא אם אני אגיד כן, אבל לכולם יש מגרעות. עכשיו, בואי. אני רוצה להראות לך איך משתנים. אל תדאגי, לא תאבדי את הבגדים שלך." הוא צחק וחייכתי במבוכה.
"מה אני צריכה לעשות?"
"לחשוב. ולדמיין. את תרגישי קצת כאב בהתחלה, אבל הוא יהיה נעים. את צריכה להתרכז, בעיקרון. תעצמי את העיניים." עצמתי אותן. "קדימה, תתרכזי קצת יותר חזק."
דמיינתי את היער, ואיך אהבתי לטייל בו כשנסענו לפיקניקים. זה היה לפני שנים. אבל עכשיו, לא שוטטתי ביער כדי לגלות מקומות מחבוא חדשים. שוטטתי כדי לגלות את עצמי ולהתחבר עם היער. להיות חלק ממנו. הרגשתי דקירה, אבל היא הייתה נעימה.

"רייצ'ל, תפתחי את העיניים." שמעתי את אלכס לבסוף.
הראייה, היציבה והשמיעה שלי התחדדו. הרגשתי חזקה יותר ובטוחה בעצמי.
אלכס כבר לא עמד מולי, אלא לידי. הבטתי לעברו, ואלוהים, וואו. אין מילה אחרת.
הייתה לו פרווה לבנה – אפורה, והעיניים שלו היו יותר כחולות מעיני הקריסטל של כריס. הוא היה כל כך גדול ויפה, ולא היו לי מילים לתאר אותו חוץ מ.. יפיפה? יכולתי להרגיש שהוא מחייך, למרות שלא ראו את זה עליו.
הוא לא דיבר, אבל שמעתי אותו. "בואי, יש כאן קיר מראות. את צריכה לראות את עצמך." הוא הלך ואני עקבתי אחריו, מהופנטת.

הוא נעצר מול קיר מראות, ולא יכולתי להביט בעצמי. אבל בכל זאת הרמתי את הראש.
"וואו."
הפרווה שלי הייתה בגווני חום, בהירים וכהים, והעיניים שלי היו ירוקות יותר מתמיד.
"את רואה? התחברת עם היער." הכתף שלו (אני חושבת, אבל אני לא טובה באנטומיה של זאבים ענקים) התנגשה בשלי, והרגשתי טוב עם עצמי.
"אני יכולה ללכת ככה למעונות?" שאלתי והבטתי בו. הוא צחק, והניד בראשו.
"מצטער, זה נגד החוקים של האקדמיה. זה גורם לבעיות עם הערפדים."
"אבל חשבתי שאנחנו מסתדרים עם הערפדים באקדמיה."
"אפשר להגיד, אבל בתוך תוכם הם שונאים אותנו. יש כמה ערפדים שלא אכפת להם מהיריבות כי, את יודעת, הם אומרים שהבנות בלהקה.. אה.. 'לוהטות'. הבנות ששייכות לערפדים, למען האמת. אבל זהו זה, אין לנו קשר טוב עם הערפדים."
"אבל.. כמה מאיתנו כן יוצאים עם ערפדים, לא?" העזתי לשאול וחשבתי על סקיילר.
"כן, אבל זה אף פעם לא נגמר בטוב. אני מניח שסופי וכריס סיפרו לך על
סקיי? שמתי לב שהתחברת איתם. הם ילדים טובים." הוא חייך, והתרחק מהמראות, נותן לי עוד קצת זמן לבחון את עצמי.
"אמ.. טוב.." גמגמתי, לא יודעת מה להשיב.
"זה בסדר, עכשיו אנחנו צריכים להמשיך. את צריכה לרוץ. זה יעזור לך להסתגל לצורה הזאת, לירח המלא הבא. את תשלטי בעצמך ולא תאבדי את ההכרה."
הנהנתי שוב והתחלתי להתקדם בצעדים מהירים, אחרי זה ריצה קלה, ואחרי זה, רצתי מהר. כשאני אומרת מהר, אני אומרת ממש מהר. יכולתי להתחרות בג'ייסון.
התחלתי לצחוק, בלי לדעת למה. אלוהים אדירים, אני באמת הופכת לכלב חמוד, נכון?
"לאט יותר, כלבלב." אלכס צחק איתי ונעמד לפני. קפצתי מעליו והמשכתי לרוץ.
הוא רדף אחריי וניסה לעצור אותי כמה פעמים, אבל המשכתי להתחמק, עד שהוא התיש אותי. קרסתי על הרצפה עם הלשון בחוץ, נפעמת מהרפלקס.
וואו, זה באמת מקרר.
אלכס התקדם אליי בצעדים, הופך תוך כדי בחזרה לצורה האנושית שלו. "תשתני בחזרה." הוא צחקק והתכופף אלי. עצמתי את עיני בחזקה והרגשתי את עצמי כנערה מתבגרת, מתנשפת ומיוזעת, שוב. "זה.. היה.. כיף." התנשמתי.
"בואי, אנחנו צריכים לעבוד על הכושר הגופני שלך." הוא הושיט לי יד ולקחתי אותה.
"אבל.. רצתי עכשיו… כאילו.. ארבעה קילומטרים.. הש…תגעת?" לא יכולתי להפסיק להתנשף. הוא צחק שוב והושיט לי בקבוק מים משום מקום. חטפתי אותו במהירות והתחלתי לשתות.
"בסדר, אבל זה כלום. נעבוד על זה מחר." הוא חייך וסימן לי שאני יכולה ללכת.
"תודה," מלמלתי בחטף והלכתי.

"אני נכנסת למקלחת," מלמלתי למיילי שישבה וראתה סרט על המיטה שלה.
היא סימנה לי באגודל מורם וניגשתי אל הארון, מוציאה בגדים והשאר.
נכנסתי למקלחת, המים החמים זורמים עלי בהרגשה נעימה. חייכתי לעצמי, משחזרת את מה שחוויתי באימונים עם אלכס. לבסוף צעדתי החוצה מהמקלחון, עטופה במגבת.
התלבשתי מהר והסתרקתי, מייבשת את השיער.
לבשתי את התלבושת עכשיו, מוכנה ליום הלימודים. הפעם התלבושת כללה חולצה מכופתרת לבנה ולהפתעתי, גם עניבה מפוספסת. הוספתי חצאית סאטן שחורה ואת הסניקרס הלבנות שלי. הרגשתי כאילו יצאתי מהסדרה 'אחת שיודעת' עם התלבושת הזו. נשכבתי על המיטה, הידיים שלי מגששות לכל עבר. נתקלתי בפיסת נייר שהונחה מתחת לכרית שלי, והוצאתי אותה. זה היה פתק קטן.

*תפגשי אותי בחומה לפני שהלימודים מתחילים.*

ידעתי ממי הפתק, למרות שאף אחד לא חתם את שמו. ג'ייסון רצה לדבר איתי. למה?
זה היה רציני. ידעתי שזה היה רציני כי לא נתקלתי בו במסדרון "במקריות" והוא גרר אותי להתיישב איתו על החומה. הוא השאיר פתק. נשארה עוד שעה לפני שהלימודים יתחילו. יצאתי אל החומה, אבל לא ראיתי אף אחד עליה. חיכיתי חמש, עשר דקות.
הסתובבתי אל הכיוון של העיר. תלמידים אחדים עברו בחצר, הרגשתי את זה.
נדנדתי את רגלי לבחוץ, מביטה במכוניות על הכביש המהיר שהיה רחוק ממני בקילומטר או יותר.
"היי," קולו של ג'ייסון הבהיל אותי. דחפתי את כתפו בזעם והוא צחק.
"זה לא מצחיק, למה אנשים עושים את זה דווקא כשאני במקום גבוה?" רטנתי.
"אוקיי, אני מצטער." צחקק ויישר את בגדיו. שמתי לב שהוא לובש את התלבושת של האקדמיה, אפילו כמעט שעה לפני הלימודים.
"זה בסדר, אבל אל תעשה את זה שוב." שילבתי את ידיי ונאנחתי.
"את הולכת לאכול עכשיו?" שאל והסתובב, כך שהיינו פנים אל פנים.
הנדתי בראשי בבלבול. "חשבתי שרצית.. אתה לא זה שהשאיר לי פתק על המיטה?"
"לא," אמר בקצרה. אופס.
"אם ככה, אז מי – או." אם לא ג'ייסון, אז מייקל השאיר לי פתק. "לא משנה, פשוט תתקדם. אני יבוא אחר כך." אמרתי וסימנתי לו להתקדם אל הבניין. הוא ירד בזהירות מהחומה, משך בכתפיו והלך, נשארתי לחכות למייקל לבדי.

יד נגעה בכתפי וקפצתי. "אלוהים, מה קורה עם אנשים בעולם הזה? לא. מבהילים. אנשים. ככה!" אמרתי בכעס. עמדתי על רגליי ושילבתי ידיים בזעם לכיוונו של מייקל.
"תפסיקי לצעוק עלי!" גם הוא עמד עכשיו, הראש שלו קרוב לשלי. הרגשתי את הנשימה החמה שלו עלי ותהיתי מה יקרה עכשיו. שנינו הפסקנו לצעוק ושתקנו, רק הנשימות שלנו נשמעו.
"אני רוצה שתבואי איתי לנשף." לחש. לא זה שוב, אלוהים.
"אמרתי לך שאני לא יכולה," החזרתי. התרחקתי ממנו צעד אחורה, משתדלת לא למעוד.
הוא הפחיד אותי, למען האמת. הוא נראה קצת מאיים כשהוא התנשא מעלי.
"למה? למה את לא יכולה? לא אכפת לי שאת זאב." הוא התקדם אלי שוב והתרחקתי אחורה.
"אמרתי לך שאני לא אבוא איתך, מייקל! לא אכפת לי מה תגיד, אוקיי?" הלחישה שלי נשמעה יותר כמו צעקה, אבל לא היה לי אכפת. שלפתי את החץ האחרון שהיה לי.
"אני הולכת עם קייל, אז תוותר." אמרתי בטון ארסי. בבקשה, שיעזוב אותי לנפשי. לא רציתי שום עסק איתו. ההבעה שלו השתנתה בקצב, ונהפכה לכעוסה. התרחקתי כמה צעדים ממנו והתקרבתי אל העץ. מייקל התקרב אלי יותר ויותר, ולבסוף היד שלו לפתה את גרוני.

הוא מנסה להרוג אותי.
__________________________________________________________________

|פרק 17|

"את הולכת איתי," הוא אמר. "לא איתו." היד שלו הרימה אותי מעל רגליי.
"מייקל," האוויר יצא ממני ככל שניסיתי להתנגד, אז סתמתי. לא הצלחתי לנשום, אלוהים.
זהו זה. ככה אני אמות. כשנער בן 17 חונק אותי. עצמתי את עיני והתחלתי להתפלל. לא ידעתי למי בדיוק, אבל לא היה לי אכפת. התפללתי למישהו שיציל אותי.

דמיינתי את היער שוב, והנשימה חזרה אלי לאט. היד של מייקל כבר לא הייתה על הצוואר שלי. פקחתי את עיניי וראיתי אותו, הוא מתרחק כמה צעדים ממני. האישונים שלו התרחבו לגמרי והוא מעד לאט אחורה. הבטתי ברגליי, וראיתי שהן מכוסות פרווה. מגניב, אז זה כל כך קל בפעם השנייה? החומה הייתה רחבה, למזלי, או שהייתי נופלת. הסתכלתי שוב במייקל והתקדמתי אליו לאט לאט. הוא נפל על התחת
והתרחק במהירות ממני. הצעדים שלי היו יותר מהירים ולבסוף עמדתי מול מייקל.
הנחתי את אחת הכפיים שלי על החזה שלו והטחתי אותו בלבנים. הבנתי שהבהלתי אותו מספיק והשתנתי שוב לצורה האנושית שלי. "מה.." הוא מלמל בלחץ.
"אם תיגע בי שוב, אני אתלוש לך את הצוואר." אמרתי בנחישות וירדתי למטה.
ניערתי את הבגדים שלי והמשכתי אל בניין בית הספר.

*
"היי, הכל בסדר?" שאל אותי כריס כשהתיישבתי לידו. הסתובבתי אליו וניסיתי להירגע.
"אני ארצח את מייקל. אני פשוט ארצח אותו." אמרתי במהירות. הבנתי עד כמה מטורף זה נשמע ונשמתי. השרירים של פניי הרפו מעט.
"עכשיו תסבירי," כריס הנהן ושם ידו על כתפי. "מה קרה עם מייקל?"
"הוא ניסה לגרום לי ללכת איתו לנשף, וכשאמרתי לו שאני הולכת עם קייל, הוא חנק אותי! אני לא מאמינה, הוא מטורף לגמרי, אוקי?" אמרתי בכעס והטחתי את ידי בשולחן.
"הוא – הוא חנק אותך? את חייבת לספר לאלכס! אלוהים, אני לא מאמין לזה. ידעתי שהוא חתיכת חרא, אבל לחנוק? הוא עבר כל גבול." הוא נשנק וקם.
"הוא חנק –" שמעתי קול מוכר מאוד מאחורי, וכריס ואני הסתובבנו. אוי, לא.
ג'ייסון עמד, הבעה המומה על פניו. "אני הולך להרוג את הבן זונה הזה." הוא הסתובב במהירות ויצא מהחדר. קמתי והתחלתי לרדוף אחריו.
"ג'ייסון, חכה!" מעדתי בדרכי. הוא לא עצר, פשוט המשיך ללכת. "ג'ייסון!"
המשכתי לרוץ אחריו, נתקלת באנשים וממלמלת 'סליחה' כל שלוש שניות. לא שמתי לב ונתקלתי באלכס. "את בסדר?" הוא משך בידי ועצר אותי.
"כן, אבל אני צריכה שתבוא." גררתי אותו אחרי והמשכתי לרוץ.
"מה קרה?" שאל תוך כדי שאנחנו רצים. הבטתי קדימה וניסיתי לחשוב לאן ג'ייסון רץ.
"מייקל ניסה לחנוק אותי, ואז ג'ייסון שמע על זה, ואני חושבת שהוא עומד
לרצוח אותו, אז תמהר!" אמרתי ופתחתי את הדלתות שמובילות לחצר. נהדר, הנה הם.
שחררתי את ידו של אלכס ורצתי אל ג'ייסון שרכן מעל מייקל.
"אם אי פעם תיגע בה שוב אני ארצח אותך, הבנת?" הוא הצמיד אותו אל הרצפה והיד שלי נשלחה אליו.
"ג'ייסון, תעצור!" צעקתי ומשכתי אותו. העמדתי אותו מולי והרחקתי אותו ממייקל.
"אבל –"
"לא אכפת לי, אבל זאת לא הדרך!" האגרופים שלי נשלחו אל חזו.
"אני מצטער –"
"לא, פשוט תעצור! אני לא צריכה שתהיה השומר שלי, אתה מבין?" צעקתי ודחפתי אותו. אלכס עזר למייקל לקום ושלח אותו לאחות. ג'ייסון הנהן. "לך. פשוט לך."
"אל תגידי את זה," הוא אמר בשקט. הנדתי בראשי ושילבתי ידיים.
הוא הסתובב בשקט והלך, לא מסתכל אחורה.

*
"תחזרי על זה שוב," קרוליין אמרה.
"אמרתי למייקל שאני הולכת עם קייל לנשף ולא איתו, ואז הוא חנק אותי."
"היא שינתה את הצורה," התנגד מייקל. "באמצע היום, ובשטח בית הספר! זה נגד החוקים!" עכשיו הוא ממש עצבן אותי.
"זה היה מתוך הגנה עצמית! ניסית להרוג אותי!" צעקתי עליו. הוא אחז בכיסאו בחוזקה, נועץ את ציפורניו. אני מנחשת שהוא עשה את זה כדי לא לתקוף אותי שוב.
"שקט, שניכם." קרוליין השתיקה אותנו בהבעה זועמת. "רייצ'ל, את משוחררת. מייקל, אנחנו נדון בעונש שלך ברגע שהיא תצא."
קמתי ומלמלתי בשקט למייקל שרק הוא יוכל לשמוע. "להתראות, פרצוף תחת."
"כלבה." ענה.
יצאתי בשקט וצעדתי אל החדר שלי. מעולם לא חשבתי שאני אשמח להיות לבד.

*
אחרי שסיימתי לקרוא חצי ספר, לקחתי מחברת ריקה וכמה עפרונות ויצאתי אל החצר.
טיפסתי על אחד העצים והתיישבתי בהתפצלות ענפים.
ציירתי את החומה ומה שמעבר לה, כל פרט ופרט. הבניינים, הכבישים, המכוניות והרחובות. העברתי דף ולא ידעתי מה לצייר. היד שלי התחילה לזוז מעצמה, מציירת קווים ועיגולים, מקהה ומצלילה את הפרטים. לבסוף סיימתי את הציור והרמתי את היד, כדי לראות מה יצא.
העברתי את ידי על האף, העיניים והפה של ג'ייסון. הבטתי לשני צדדי וסגרתי את המחברת בחבטה. זאת לא הייתה החבטה היחידה, לצערי.

מישהו עילף אותי.