האקדמיה לייצורים – פרק 9 –

״אני מה?״ שאלתי, בקול שחלקו מבולבל וחלקו משועשע.
״השתנית כשהירח יצא. ג׳ייסון עצר אותך מלהשמיד דברים.״ אמרה קרוליין.
״חכי, זה אומר שאני לא נוסעת לניו יורק?״ אמרתי באכזבה. ״לאבא שלי?״
״אני מצטערת, אבל יש עוד דבר אחד..״ היא הביטה הצידה והמשיכה, ״עשינו לך בדיקות, התוצאות הראו שאת ככה מלידה.״
״מה זאת אומרת?״
״אחד ההורים שלך היה אדם זאב, ואנחנו חייבים לגלות מי מהם.״ היא החזיקה לי את היד והבטתי בה בבלבול. ״יש מצב שנצטרך לדבר עם שני ההורים.״
״אבל -״ התחלתי והפסקתי לרגע בחשש. ״- אמא שלי מתה.״
״הו,״
״כן.״
״טוב, במקרה הזה, נצטרך להביא לכאן רק את אבא שלך.״ היא חייכה בהיסוס, מחכה לתגובה שלי. העיניים שלה הביעו דאגה כשנשארתי בתנוחה קפואה לעוד כמה שניות ארוכות.
״או.. קיי?״ עניתי, מודעת פתאום לכל המבטים עליי. השמש נכנסה דרך החלון וג׳ייסון התכווץ בפינה שלו. הסטתי את המבט שלי ממנו והבטתי בבקשה לעזרה במיילי. היא התיישבה לידי והיד שלה עטפה את כתפי. ״את צריכה להיות שמחה, את תפגשי את אבא שלך!״ היא ניסתה לעודד אותי. ״אבל אני מפחדת.״ עניתי ברעד.
״יהיה בסדר,״ אמרה קרוליין וקמה ממקומה. ״אבל אני צריכה לאתר אותו. מה השם שלו, שוב?״
״ראיין ברייס. הוא בן 40 וגר בלונג איילנד,״ נזכרתי בשיחה שלי בבית החולים. ״בעוד כמה זמן בערך הוא יהיה כאן?״ שאלתי בחשש.
״שבוע, לכל היותר. אל תדאגי, הוא יבוא.״ היא ליטפה את היד שלי בחום והלכה. נאנחתי והבטתי במיילי, שוב.
״אני צריכה להצטרף ללהקה עכשיו?״
״אל תדאגי, הם לא כאלה גרועים. למען האמת, את תחבבי אותם מאוד.״ היא חיבקה אותי וחייכה. השיער הבלונדיני שלה גלש עד הכתפיים ורטט כשהיא צחקה. ג׳ייסון חשף ניבים בכעס והזכיר בהדגשה שהוא עדיין כאן.
״ערפדים,״ היא גלגלה עיניים ויצאה מהחדר.

״אתה מרוצה? אני לא נוסעת.״ הנדתי בראשי בכעס לעברו ושילבתי ידיים ברוגז. ״אני כל כך טיפש. איך לא יכולתי לראות שאת זאב?״ הוא שלח בי מבט קר והתכווץ בתוך עצמו יותר.
״מניאק.״ אמרתי בקול, בכוונה שהוא ישמע. לקחתי את הנעליים שלי ביד ופסעתי אל הדלת.
״לפחות אני לא יצור מגעיל מכוסה פרווה,״ רטן בקול.
״לפחות השמש לא שונאת אותי, ואותך כולם בערך.״ חיקיתי את הטון שלו ויצאתי החוצה בסערה.

הלכתי במסדרון עם הנעליים שלי ביד, לא אכפת לי אם מסתכלים עליי. צל עבר מאחורי בחטף והסתובבתי. בתנועה מהירה לכדתי את צווארו של מייקל מתחת לזרוע שלי בצמוד לקיר.
״מה אתה רוצה?״ שאלתי בקרירות.
״שמעתי מה קרה. אני מצטער.״ הוא הרים את ידיו בכניעה. שיחררתי את היד שלי בכעס והלכתי משם. ״חכי -״
״תעזוב אותי, מייקל. אתה לא רוצה לעצבן אותי יותר.״ המשכתי ללכת בלי להסתכל אחורה. ״בחייך, אני רק רוצה לדבר.״ התחנן בפתטיות. ״אני מצטער על אבא שלך, ואני יודע שרבת עם ג׳ייסון. בבקשה, משפט אחד ואני עוזב אותך.״ הוא פשוט לא הפסיק.
הסתובבתי בחדות. ״מי סיפר לך על אבא שלי?״
״הרשיתי לעצמי לחטט לך במחשבה,״ הוא אמר בלחץ. הכעס שלי התפרץ מתוכי, אבל שלטתי בו. ראיתי את הזאבים בבית הספר. אם הם יוצאים משליטה, הם משתנים. הכרחתי את הגוף שלי לציית לי ומנעתי ממנו לעשות מעשים פזיזים.
בתנועה זריזה מספיק שיטחתי את מייקל על הרצפה. ״מה לעזאזל?״ זעק.
״אם אי פעם תעשה את זה שוב, או תדבר על אבא שלי, תדבר •עלי• – אני אהרוג אותך במו ידי, הבנת?״ צעקתי עליו והטחתי בחוזקה את פלג גופו העליון ברצפה. הוא הנהן בפחד והאישונים שלו התרחבו, אז עזבתי אותו וצעדתי אל החדר הריק שלי.

הייתי שכובה בזעם על המיטה, כשמישהו נקש על דלת החדר שלי.
״מי זה?״ ניסיתי להישמע רגועה.
״קוראים לי אלכס, קרוליין שלחה אותי אלייך.״ קול בטוח בעצמו, מחוספס וגברי נשמע מעבר לדלת. קמתי בעייפות ופתחתי את הדלת. עמדתי מול צעיר גבוה ופשוט אלוהי. השיער החום שלו התאים בשלמות לעיניים הכחולות והעור השזוף – בהיר היה בצבע המושלם. הוא היה גבוה וידיו עוצבו בשרירים דקיקים ארוכים שהתנשאו לכל אורכן, היציבה שלו הייתה זקופה וישרה והוא חייך אלי.

״היי,״ אמרתי אחרי מה שנראה כמו נצח.
״למה.. למה קרוליין שלחה אותך אלי?״
״בגלל שאני המנהיג של הלהקה כאן, את יודעת.״ לא היה בקול שלו שמץ של התנשאות או יהירות והוא היה פשוט מקסים, ללא ספק. אוקיי, ממש מקסים.
״אה. אז, אמ, מה אני אמורה לעשות עכשיו?״ שאלתי בניסיון כושל לא לגמגם.
״בואי, זה יקח יותר זמן מבדרך כלל.״ הוא החווה בידו אל מחוץ לחדר.
״לאן הולכים?״ שאלתי, סוגרת מאחורי את הדלת.
״בית קפה קטן בעיר. את תאהבי אותו,״ הוא שלח אלי מבט וכל רגש זועם שהיה בי נעלם. שמרתי על הפה שלי סגור כדי לא להתחיל לגמגם.
בתוך לא פחות מעשר דקות יצאתי עם כוס אייס קפה ביד ואלכס לידי, מסביר לי כל מני דברים ועובר איתי על כל מני פרטים על הלהקה באקדמיה ומה עושים שם. שתיתי בשקט את האייס קפה שלי והקשבתי לו, משתדלת לא לבהות. הוא ליווה אותי למין חדר מועדון כזה, טלויזיה ענקית ומחשבים היו מפוזרים, ספות ופופים היו בכל החדר ועליהם מתבגרים משועממים שזיפזפו בין ערוצי מוזיקה וסרטים. "היי!" אלכס צעק והשתיק אותם. "כולם!" הוא מחא כף והשתיק את כולם. הציחקוקים הפסיקו וכל המבטים הופנו אליו. הוא הניח את היד שלו על הכתף שלי והזזתי קווצת שיער אל מאחורי האוזן, מובכת. "זאת רייצ'ל. אני בטוח שאתם מכירים אותה." אמר והעביר את תשומת הלב אלי. איזה יופי.

"הי, היא הפריקית שרואה דברים!" מישהו צעק ברוב חוצפתו וחתיכת פופקורן נחתה על הראש שלו. הפנים שלי האדימו והשתדלתי לשמור על הבעה אטומה. הבטתי קדימה והתעלמתי מכולם. "היא חלק מהלהקה עכשיו, וויליאם. כולכם תקבלו אותה יפה. מובן?"
כולם נאנחו והנהנו בשקט. כמה מהם חייכו אלי, חלק לא הביעו עניין, והשאר הביטו עלי בהתנשאות או קרירות. "אבל – היא ערפד, איך היא מצטרפת אל הלהקה?" קול נשמע מאחורה. פתחתי את הפה כדי לענות, אבל אלכס הקדים אותי.
"מסתבר שהיא לא. היא השתנתה בירח המלא אתמול, והיא עוברת תקופה לא קלה, אז כולנו נעזור לה לעבור אותה, אוקיי? היא נולדה ככה, אבל השינוי הראשון שלה היה אתמול. פה אנחנו מסיימים את הדיון." הוא יצא מהדלת וסגר אותה, והשאיר אותי לעמוד המומה ונבוכה מול כולם. שלושה בנות ובן אחד ניגשו אלי.
"אני סופי, זאת מאדי, אלה סקיילר וכריס." סופי הייתה בלונדינית, גבוהה, ו•מאוד• יפה. השיער שלה היה ארוך והשתפך עד אמצע הגב שלה, העיניים הכחולות שלה היו באותו צבע כמו הים, השפתיים שלה מושלמות. למאדי היה שיער שחור חלק ארוך ועיניים בצבע ירוק יותר מהדשא, היא הייתה פחות גבוהה אבל רזה בטירוף, וציפורני הידיים
שלה היו מעוטרות בלק שחור. סקיילר הייתה ברונטית עם שיער ממש ארוך מסולסל בקצוותיו ואף מלא נמשים, היא הייתה נמוכה יותר מכולם והעיניים החומות היפות שלה היו גדולות.. כריס היה יותר גבוה מסופי בלפחות עשרה סנטימטרים, והשיער נחושת שלו סודר לצד בצורה מבולגנת. העיניים שלו היו בצבע קריסטל מחשמל, כמו אלפי רסיסים של קריסטלים שהתנפצו.

"היי," עניתי אחרי שסיימתי לבחון את כולם. אלוהים, למה כולם יפים כאן? "אני רייצ'ל."
"כמו שסופי הציגה אותנו ברוב נחמדותה, אני צריכה לציין; את יכולה לקרוא לי רק סקיי," סקיילר חייכה אלי והושיטה את ידה ללחיצה. חייכתי ולחצתי את היד שלה, וגם את של שלושת האחרים. "אז, אתם חושבים שאני יקלט פה או שכולם ישנאו אותי?" שאלתי, מנסה לפתח שיחה. "טוב," כריס אמר. "כן. ברגע שכולם יראו שאת נחמדה ולא מזיקה." צחק.
"אז, הלך עליי?" חייכתי. "אני אוהבת להרביץ לאנשים, לצערי. זה מאוד משחרר."
"אל תדאגי, קרבות מתקבלים פה בברכה," צחקה סופי, "כל עוד אף אחד לא נפגע, אחרת אלכס מתעצבן ויורד מהפסים." היא חייכה בידידות ולרגע תהיתי אם מצאתי חבורה חדשה.
"ברצינות? אלכס?" צחקתי בשאלה. התעלמתי מהמחשבות הרעות שריחפו בראשי, וחייכתי.
"את לא רוצה לראות אותו כשהוא כועס." סקיילר אמרה, חצי צוחקת. "הוא מתחרפן לגמרי,"
הצטרפתי לצחוק שלה וכבר לא היה אכפת לי מהריב שלי עם ג'ייסון, ממייקל,
או הרגע שאני אפגוש את אבא שלי. בכנות, שמחתי. היו לי חברים חדשים, והם היו אחלה.

התחלתי להרגיש עייפות ונהיה מאוחר, ותהיתי איפה אני ישנה. "היי, חבר'ה?" שאלתי.
"כן?" ארבעתם שאלו ביחד.
"אני עדיין ישנה בחדר שלי, נכון? אני לא משנה?" אמרתי בחשש. דאגתי שאני כבר לא אהיה חברה של מיילי ואצטרך לעבור לחדר עם שותפה אחרת. נרגעתי אחרי שכולם אמרו שאני נשארת. "טוב, אז אני הולכת לישון." חייכתי וקמתי. "נתראה מחר," הם נופפו לי לשלום ואני בחזרה, הלכתי בחושך אל החדר שלי, כבר זכרתי את המסדרונות בחושך. שמעתי צעדים כמה מטרים ממני, ואז ריצה. נעצרתי. הראייה שלי התחדדה מעט וראיתי שיער בהיר מתנופף לכל עבר. שמעתי חבטה והבחורה נפלה, מייבבת. "אליזבת'?" לחשתי. עוד ריצה נשמעה, עצירה.
התוקף, ככל הנראה, רכן מעליה וחשף שיניים. אוקיי, ערפד.
העיניים שלו זרחו בחושך באור אפור. הנשימה שלי נעתקה ומעדתי אחורה.

"ג'ייסון?"