האקדמיה לייצורים – פרק 8 –

כשהתעוררתי, ג'ייסון היה עוד ישן. פקחתי את העיניים באיטיות וקמתי מהמיטה. נכנסתי לשירותים הצמודים, והחלפתי את הבגדים שג'ייסון נתן לי לבגדים שלבשתי אתמול ונעלתי את נעליי. הסתכלתי עד כמה החלון גבוהה, ואמדתי את מידת הנזק שתקרה לי אם אני אפול.
שבר או נקע, לכל היותר. בתקווה, כמובן, שאני לא אפול עם הפנים למטה.
נשכתי את שפתי והבטתי אל הדלת. לא, אני לא אלך משם. יש שם בנים. ואנשים. וזה יהיה מביך.
פתחתי בזהירות את החלון, משתדלת לשמור על שקט. הבטתי שוב בג'ייסון והוצאתי את שתי רגליי. נתלתי מאדן החלון ותקעתי את קצות הרגליים שלי בשקעים. נפצעתי פה ושם,
אבל בתוך כמה דקות ארוכות הייתי כבר על האדמה הקשה.

כשהגעתי לחדר שלי, החלפתי בגדים מהר והתיישבתי עם הלפטופ שלי על המיטה.
צפיתי בשקט באינטרנט בפרק ישן של 'חברים', מנסה לגרום לעצמי להראות כאילו ישנתי בחדר ופשוט חזרתי מאוחר. שמעתי אנחה מצד המיטה של מיילי ושפשוף עיניים. "רייצ'ל?"
"בוקר טוב," צחקקתי וטיפסתי אל המיטה שלה. "איך ישנת?"
"את מטורפת? את יודעת איך דאגתי לך? איפה בשם אלוהים היית, גברת צעירה?" היא קפצה בכעס. "הייתי ערה עד שלוש לפנות בוקר וחיכיתי שתחזרי!" הפנים שלה האדימו בכעס, אבל ראיתי שהיא שמחה לגלות שאני בסדר.
"חזרתי מאוחר, אני מתכוונת, ממש מאוחר. טיילתי בקמפוס, אוקיי? אני מצטערת." עניתי.
"בסדר, פשוט תגידי לי איפה היית." נאנחה והוציאה בגדים מהארון. היא החליפה את החולצה והמכנס בזהירות לחצאית וגופיה, הבטתי בקימורי הגב שלה בזהירות.
"טוב, טיילתי בקמפוס." שיקרתי, באופן גרוע ביותר. היא הסתובבה אלי עם גבה מורמת.
"ועכשיו באמת?" התיישבה לידי והביטה בי בהפצרה. הסמקתי כשחשבתי על הלילה, ועניתי.
"אה… נשארתי בחדר של ג'ייסון." הזיכרון של אתמול עדיין צרב במוחי וחלף בעיני רוחי.
היא צחקה ודחפה אותי בזהירות, "תשתקי! את וג'ייסון? משהו מעניין קרה?"
"לא! ממש לא! רק ישנתי שם, כי לא רציתי לחזור לחדר."
"ברור, בתולה חסודה שכמותך." היא צחקה וכיסתה את פיה בידה, הכתפיים שלה רוטטות.
"מי שמדברת," צחקתי וזרקתי עליה כרית. בסופו של דבר היא הלכה לאכול, ואני הלכתי לבית החולים.

"בוקר טוב," חייכתי לאבא שלי והתיישבתי ליד המיטה שלו. הוא הצליח להתישב בעצמו ולקח את היד שלי בחיוך. "איך אתה מרגיש?" שאלתי.
"יותר טוב," הוא ענה וסידר את הכרית. "ואני יודע שאת רוצה לשמוע על אבא שלך."
צחקתי בשקט והעפתי קווצת שיער מהפנים שלי. "טוב, אתה יכול לספר לי?"
"קוראים לו ראיין ברייס, הוא בן 40 כרגע. הוא גר בלונג איילנד, ניו יורק. את נראית בדיוק כמוהו. יש לכם אותן עיניים ושיער חום, יש לך את החיוך שלו. בקשר לאמא שלך, יש לכן אותו צבע עיניים ותווי פנים, את נראית בדיוק כמוה כשהיא הייתה בת 16. למרות שהשיער שלה היה בלונדיני. ורייצ'ל – אני לא יודע איך הוא יגיב כשהוא יראה אותך. אני יודעת שאת תנסעי אליו." הוא השתעל ונבהלתי, אבל הוא נראה בסדר בסופו של דבר.
"אוקיי."

התיישבתי על העץ ליד ג'ייסון. הוא בחן אותי לרגע. "איפה היית היום בבוקר?"
"חזרתי אל החדר שלי, למה?" הבטתי בו. "קרה משהו?"
"לא, פשוט דאגתי." ענה וחייך אלי. חייכתי בחזרה ונזכרתי שאני צריכה לספר לו על הנסיעה.
"דרך אגב, מצאתי את אבא שלי. הוא גר בלונג איילנד. אמא שלי.. מתה בלידה."
"זה.. נהדר. את יודעת יותר ממה שידעת מקודם, נכון?" כיווץ את הגבות בשאלה לכיווני.
הנחתי את היד שלי על הירך שלו בזהירות. "אני נוסעת אליו, ג'ייסון. כבר דיברתי על זה עם קרוליין."
הוא צחק בשקט, אבל זה היה צחוק ריק וחסר כל רגש. "את לא יכולה לעזוב."
"למה לא?" אמרתי בזעם. "בגלל שאתה החלטת?" שילבתי את ידי בניסיון להיראות דרמטית.
"לא, בגלל שאת צריכה להשאר פה! את לא מבינה? את שייכת לכאן עכשיו. זה הבית שלך, ולא העולם החיצוני. היא לא הייתה צריכה להרשות לך לצאת." הוא הצר את עיניו ברגש שלא יכולתי לזהות.
"אתה פשוט כועס שלי יש הזדמנות נורמלית לצאת מכאן, אפילו לכמה ימים – ואתה תקוע בהתגנבויות החוצה וצריך לרדוף אחריך!"
מיד התחרטתי כשהמילים עזבו את פי. זו הייתה טעות להזכיר את הלילה שג'ייסון תפס אותי, ידעתי שזה יכעיס אותו ועשיתי את זה בכעס השניה. לא הייתי צריכה לספר לו שאני נוסעת.
"את צריכה ללכת לחדר שלך," הוא לחש בקול מלא שנאה. "הזאבים יוצאים לשחק."
הסתכלתי בשמיים וגיליתי ירח מלא זורח מעל. הבטתי הצידה אל להקת הזאבים שיצאה החוצה, ושפשפתי את הכתף הימנית. לפתע הרגשתי כמיהה מוזרה להיות חלק מהם, אבל התעלמתי ממנה והחזרתי את המבט שלי לגבו של ג'ייסון שמתרחק כשכאב חד פילח אותי. הוא הסתובב בהפתעה וחדות ובינתיים אני הרגשתי כאילו פשטו את העור שלי מעלי בסכין ממש, ממש, קהה.

"רייצ'ל?" ידה של מיילי טלטלה את כתפי שבערה בחום הכאב. "את בסדר?"
הרמתי בזהירות את המבט שלי אל כולם. הם הביטו בי בצורה מוזרה, ומייקל נראה כאילו הוא נרתע ממני. בצד עמד ג'ייסון, החולצה שלו קרועה ומוכתמת בדם קרוש. השיער שלו היה מבולגן והעיניים שלו היו מבולבלות. "מה קרה לי?" שאלתי והעברתי יד על השיער שלי.
"רייצ'ל," קרוליין התקרבה אלי. "מה קרה בלילה שננשכת? אני צריכה לדעת הכל."
"אני אמרתי לכם בדיוק מה שקרה. אני לא מבינה, מה קרה?" הייתי מבולבלת.
"את לא ערפד, רייצ'ל."
"למה את מתכוונת? אני זוכרת שג'ייסון נשך אותי." גיחכתי בבלבול. "אם אני לא ערפד, מה אני?" התיישבתי בזהירות וברצינות על המיטה, מקשיבה לכל מילה שלהם.
"רייצ'ל, את אדם זאב."