האקדמיה לייצורים – פרק 4 –

"היי, אמא." אמרתי. "אבא." הסתכלתי עליהם במבט חודר.
"רייצ'ל, מה.. מה את עושה פה?" נרתעה ממני, "ואיך מצאת את שיילין?" היא הצמידה אותה אליה, כאילו פחדה שאני אפגע בה. אבא שלי פשוט הסתכל עלי במבט מאוכזב.
"אני ו-" קלטתי שג'ייסון עומד מאחורי, והצגתי אותו. "וזה ג'ייסון, אמא. טיילנו בחוץ ופגשנו אותה." שיקרתי משתי סיבות – שיילין הביטה בי במבט מתחנן שאני לא אספר כלום, ושלא רציתי להבהיל אותה.
"ב..אקדמיה הזאת, נותנים לכם להסתובב חופשי?" היא הביטה בי כאילו אני לא הבת שלה.
"אמא, אני לא בחרתי את בזה." אמרתי, אבל ברגעים אלה, האקדמיה הייתה הרבה יותר כמו בית מאשר כאן. "אז מי עשה לך את זה?" השאלה שלה הפתיעה אותי.
הסתכלתי על ג'ייסון, ששמר על אדישות, אבל ידעתי שהוא נחרד. "אני לא יודעת." עניתי, והוא נשם לרווחה.
"להתראות." הסתובבתי בלי להביט אחורה, וסגרתי אחרי ואחרי ג'ייסון את הדלת.
ברגע שיצאנו, שמעתי את הצעקות של שיילין. "אמא, מה לעזאזל?" היא ניסתה להרגיע אותה, אבל היא המשיכה לצעוק. "היא עדיין הבת שלך! אלוהים אדירים, למה נהפכת -" הפסקתי לשמוע את ההמשך, אבל ג'ייסון הסתובב בהפתעה והעיר אותי ממחשבותי.
"מה?" שאלתי, לא מבינה למה הוא נראה כאילו הפילו עליו פסנתר מקומה שלישית והוא שרד.
"כלום. רוצה לשמוע סיפור מצחיק?" ענה, ולא חיכה לתגובה שלי.

עברו שלושה ימים מאז התקרית עם ההורים שלי, ועדיין לא גיליתי מה ג'ייסון שמע.
בכל פעם שניסיתי לשאול אותו, הוא טען שלא שמע כלום, ואז הלך להתלחשש עם מיילי.
"חשבתי על זה." ניגשתי אליו באמצע היום, "על מה ששמעת." הוא התנשף בתגובה.
"תניחי לזה, רייצ'ל." העביר את היד בשיער שלו, שלא כוסה לשם שינוי בכובע קפוצ'ון.
"לא," עניתי. "אני יודעת ששמעת משהו. אז אני חושבת שאני יודעת."
"טוב, אז תנחשי." התיישב בלי להביט.
"אני מאומצת, נכון? כי חשבתי על זה, ותמיד כשהייתי קטנה, אמא שלי התעסקה במסמכים, ואין לי תמונות איתם כשהייתי תינוקת." אמרתי וגרמתי לו להרים את המבט.
"יש לך הבחנה דקה." ענה.הוא ראה שאני לא אומרת כלום, אז המשיך. "הם אוהבים אותך, רייצ'ל."
"מה אתה אומר." עניתי בציניות. "כשהייתי בת 13 ורבנו, שניהם צרחו עלי שהם בכלל היו צריכים לקבל ילד אחר במקומי. שהייתי פשוט בלגן אחד גדול על הראש שלהם." נשפתי.
"כשאני הייתי בן 13, אמא שלי זרקה אותי מהבית. הלכתי לחפש את אבא שלי,
והוא בעט אותי מהבית שלו." הוא אמר בלי להסס. "וככה הגעתי לאקדמיה."
"רגע, אתה השתנית כי היית צריך בית?" שאלתי.
"ברור שלא," ענה בזעף ונעמד מולי. "זרקו אותי מהבית כי השתניתי. חשבתי שאמא שלי תעזור לי, אבל היי – ההורים לא מחוייבים אליך כשאתה הופך להיות מפלצת צמאת דם, נכון?"
"נראה לי?" מצמצתי.
"יופי."

"היי," התיישבתי ליד מייקל 3 דקות לפני השעה האחרונה ביום הלימודים, אבל הוא לא ענה לי. "עשיתי משהו לא בסדר שאתה לא מדבר איתי?" שאלתי.
"אני יודע שאת וג'ייסון יצאתם אתמול." אמר וזכה לתגובה ממני שרובה הייתה "מה.. איך אתה -", אבל הוא קטע אותי. "תעשי לי טובה, אני פשוט יודע. בטח הלכתם להתמזמז איפשהו, נכון?" התנשף.
"על מה אתה מדבר? הלכתי לראות את אחותי. היא הייתה צריכה אותי." עניתי.
"אז את לא מכחישה שיצאת אתמול?" שאל בלי לחשוב קודם, "עם ג'ייסון?"
"לא! היא – רדפו אחריה כמה ילדים שיותר גדולים ממנה." התחלתי לכעוס.
"מה שתגידי." שיחק עם העיפרון באצבע שלו.
"מה אתה רוצה?" הפניתי את הפנים שלי אליו בכעס. "אני לא חייבת לך כלום, שמעת? אני לא צריכה להגיד לך עם מי אני הולכת ולאן, אוקיי? אז תפסיק להיות אידיוט מגעיל!"
"אבל אני בכלל לא -" הופתע, "בסדר. את צודקת." מלמל ועבר ללכת בשולחן אחר.
איזה יופי, אנשים שונאים אותי.
לא יכולתי לחכות לסופו של היום במשך השעה שהייתי תקועה ליד מארלי, שהיא נחמדה אבל יכולה לעצבן.
ניסיתי לעבור את השבוע הראשון בשקט, אבל היי – אני זאת אני, אז אני חייבת להיות
מוזרה ועצבנית ביני לבין עצמי עד שאני משחררת.
בסוף השיעור בחרתי לגשר אל קרוליין (שהתעקשה שנקרא לה קרול, כי קרוליין 'עושה אותה זקנה', למרות שהיא חיה כבר הרבה שנים), ולדבר איתה על כך שיצאתי עם ג'ייסון מהמתחם.

"קרוליין?" נקשתי בדלת הפתוחה למחצה של המשרד, והיא הרימה את הפנים עם החיוך החם והאימהי שלה. הו, כמה שהייתי צריכה את זה.
"תיכנסי, רייצ'ל. ואמרתי לך – תקראי לי פשוט קרול. זה עדיף." אמרה והסיטה את הדפים שהייתה עסוקה בהם אל צד השולחן. "אממ," התיישבתי בהיסוס בכסא מולה, "אני צריכה לדבר איתך." השפלתי קצת את העיניים והרחקתי קבוצת שיער אל מאחורי אוזני.
"אני יודעת שיצאת עם ג'ייסון מחוץ לפנימייה." חייכה כאילו זה כלום.
"בקשר לזה.." לא שאלתי איך היא יודעת ופשוט המשכתי. "אני – היה לי חיזיון כשעמדתי בחצר. זאת הייתה אחותי." אמרתי בשקט, כי לא רציתי להסגיר את רעד הקול שלי במילה 'אחותי'. "מה ראית שקשור לאחותך?" קימטה את גבותיה בשאלה.
"טוב, אלה היו כמה בנים שגדולים ממנה בשנה, הם רדפו אחריה ועשו לה.. דברים." עניתי.
"אז פשוט קראת לג'ייסון ורצת לשם?" שאלה, וזכתה ממני בהנהון קצר. "למה ג'ייסון?"
"אני.. אני לא יודעת." מצמצתי בבלבול, כי גם אני לא ידעתי את התשובה.
היא נשענה אחורה והעיניים שלה חייכו אלי. "עוד משהו שרצית לשתף?"
"בעצם, כן. אני גם גיליתי שאני מאומצת. זה לא כל כך מפתיע אותי, אבל רציתי לבקש ממך אם את יכולה, כאילו.. אם יש לך זמן בשבילי, למצוא את ההורים האמיתיים שלי?" הרגשתי את העיניים שלי מורמות מאליהן אליה במבט מתחנן.
"בטח." ענתה.

התהלכתי במסדרון ליד מיילי, שדיברה על אחד הספרים החדשים שיצאו, ואמרה שהיא חייבת להשיג אותו ואני הנהנתי, למרות שהמחשבות שלי היו עסוקות במשהו אחר.
"את חושבת שאני אי פעם אפגוש את ההורים האמיתיים שלי?" פלטתי.
"מה?" ענתה והביטה בי. "ההורים שלי. את חושבת שאני אפגוש אותם?" חזרתי על השאלה.
"לא יודעת. אולי. או שהם שחקנים מפורסמים ואת פשוט לא יודעת שהם ההורים שלך." אמרה, ואני צחקתי. "אולי זה ג'וני דפ בסודיות. זה יהיה ממש מגניב." חייכתי למשמע הצחוק שלה.
"תשמעי, אולי זה אחד הפרופסורים. את יודעת, את דיי דומה לגב' הרבור." הצטרפתי אל הצחוק שלה.
נעצרנו בכניסה לחצר, כשהכתה בי תמונה של תלמידה שנמצאת כאן כבר שנתיים.
היא הייתה בחדר שלה שהיה מלא בפוסטרים של זמרי קאנטרי מפורסמים, וחבל השתלשל מהתקרה.

ההרגשה כאילו מישהו נועץ לי סכין בצלעות חתכה אותי ונאלצתי לאחוז במיילי, למרות שהראייה שלי הטשטשה והחצר כבר לא נגלתה אליי יותר. הילדה אחזה בידה חתיכת נייר מקופלת, והפנים שלה היו מלאים במסקרה שנמרחה על הלחיים בדמעות.
היא התהלכה אל כיוון שולחן הכתיבה, וגררה משם את הכיסא אל מקום החבל.
התמונה הלכה ונעלמה, ונשארתי על הברכיים בחצר, אוחזת חזק בידה של מיילי, מתאמצת לא להקיא את הקרביים שלי ולהתייצב. "מה? מה ראית, רייצ'ל?" היא צעקה אליי והגבירה את הצלצולים באזניים. "קורטני פירס.." ניסיתי לדבר בקול רם, אבל כאב לי שוב והכרחתי את עצמי להוציא עוד לפחות ארבע מילים. "בחדר. להתאבד! עכשיו!" התעלמתי מהתלמידים שהתאספו סביבנו, וצעקו לכל עבר 'תקראו לקרול!' ומיילי צעקה בחזרה, "מטומטמים, שמישהו ילך לחדר של קורטני!" ואז פנתה אליי, "קדימה רייצ'ל, את תהיי בסדר. מה את רואה?" תמכה בי כשניסיתי לעמוד. "לא!" צעקתי,
"הצלצולים באזניים! תפסיקי אותם!" בכיתי ונתתי לדמעות ליפול. "היא – היא עולה על הכסא, והראש שלה – אבל מישהו פרץ את הדלת.. לא, זה כואב מדי! תוציאי את זה, מיילי. תוציאי עכשיו!" צעקתי בבכי, אבל היא הרפתה ונשמה לרווחה כשמישהו הגיעה במהירות והתחיל לצעוק, "היא בסדר! היא במרפאה. היא מחוסרת הכרה, אבל חיה, אנשים!"
תלמידים התחילו לצעוק בתשואות, אבל כל מה שרציתי לעשות היה לקפוץ מצוק ולא להנצל. פניתי הצידה והתחלתי להקיא, וזה היה הדבר האחרון שזכרתי.

התעוררתי בחדר שלי, לשם שינוי, ולא במרפאה. קרוליין ומיילי ישבו משני צדדי ונעצו בי מבטים.
"מה?" התרוממתי לאט מהמיטה, "זו לא הפעם הראשונה שאיבדתי את ההכרה השבוע."
"התקשרנו אל ההורים שלך." ענתה לי קרוליין. "הם לא ההורים שלי." הסטתי את המבט.
"היית רוצה שאני אגיד אפוטרופוסים חוקיים? כי זה נשמע הרבה יותר גרוע." ליטפה לי את הראש.
"בסדר. מה הם אמרו?" עניתי בזעף ושילבתי ידיים בילדותיות. "טוב, הם אמרו שהם נסעו לשבוע בענייני עבודה, ושעד שהם יחזרו הם בטוחים שתהיי בסדר." ענתה.
"שטויות. ג'יל אף פעם לא נוסעת בענייני עבודה, הם אמרו את זה כי הם לא רצו להיות פה." קראתי למי שהייתה אמא שלי עד לפני ארבעה ימים בשם הפרטי שלה, ולא שלא עשיתי את זה בעבר כשרבנו.
"מספיק עם זה." החליטה לחתוך את הנושא. "בואי נדבר על החזיונות שלך. דבר ראשון, הם קורים בזמן הווה. דבר שני, את צריכה ללמוד לשלוט בכאב ובחזיון. למזלך, יש לנו מורה מיוחד לכוחות מיוחדים." הרמתי גבות בהפתעה כשדיברה על המורה, ואני לא יודעת למה ציפיתי כשלמחרת עמדה מולי אישה שנראיתה כמו אלה.
יותר יפה מכל אישה שאי פעם תראו או תקראו עליה.