האקדמיה לייצורים — פרק 30 —

״אני לא מבינה,״ אמרתי, שוקעת לתוך הספה. ג׳ייסון לא הסיט את מבטו ממני. ״איך מצאת אותי?״ השאלה נשמעה כל כך מטומטמת כשהיא יצאה מפי. היינו רק שנינו בסלון, בפרטיות. הרגשתי כל כך אשמה ומבולבלת, כאילו יצאתי מדעתי.
״בעזרת משהו מאוד שימושי שנקרא האינטרנט, רייצ׳ל.״ הוא חייך בעצב. ״אבל את יודעת שזה לא משנה.״ 
״תגיד לי מה קרה באקדמיה, ג׳ייסון.״ אני לוקחת נשימה עמוקה ומצפה לנורא מכל, אבל מקווה שאני לא אשמע את זה.
״כאוס מוחלט. הם באו בקבוצות קטנות, ונאספו לצבא.״ הוא נושך את שפתו התחתונה ומעביר את ידו בשיערו. ״מסתבר שהם עשו מחקר, עלייך. הכוחות שלך. השושלת שלך.״
נשפתי בעצבים. ״מי הם לעזאזל, ואיך זה קשור לשושלת שלי?״ 
״אני לא יודע מה הם בדיוק; מעולם לא פגשתי בזן שלהם. אני רק יודע מה ששמעתי. מסתבר שחזיונות האמת עוברים במשפחה שלך במשך מאות — רק שחלקם מקבלים חזיונות אמת והאחרים לא. אני לא יודע אם יש להם תבנית, אבל אני יודע שהם יבואו אחרייך.״ עיניו היו עייפות ומתוסכלות. ניכר היה שלא ישן במשך ימים.
״כן, אבל איך זה גרם לכאוס באקדמיה?״ אני דורשת לדעת, למרות שאני יודעת שקשה לו. אלוהים, התקופה הזאת גרמה לשנינו לאבד את זה. אני בספק אם נשאר שפויים בסופו של דבר.
״לפני שהם יצאו לדרך לחפש אותך, הם התחילו לנאום ולספר על המסורת החדשנית שהם מפתחים בעולם שלנו, התחילו לאסוף תומכים באקדמיה. זה גרם לסכסוכים עמוקים כל כך עד שהרבה שיעורים מתבטלים, אף אחד לא יכול לשבת ליד השני, אלימות בכל מקום..״ הוא נאנח, המשך המשפט שלא אמר נתלה באוויר, ואף אחד מאיתנו לא רוצה להגיד אותו. מלחמה מתנהלת שם. אני טומנת את פניי בידיים ומנסה לשמור על נשימה סדירה. אז אני מנסה לשמור על קור רוח.
אין לי שמץ של מושג למי לפנות, מה לעשות, אפילו אין לי מה לראות. אני עוברת במוחי על אנשים שיכולים לעזור, אבל אני לא רוצה לסכן אף אחד מהם, ואני לא רוצה שיבואו לכאן.
״אני צריכה לחזור לאקדמיה, ג׳ייסון. עוד היום.״ 
״לא,״ הוא אומר בתוקף ונד בראשו. ״בשום פנים ואופן לא.״ 
״זו הדרך היחידה בה אני אוכל להבין מה לעזאזל קורה פה, אתה לא מבין?״ אני עוברת לשבת לידו ומחזיקה לו ביד, מוכנה להגיד את המשפט שישכנע אותו. ״אני לא יכולה לעשות את זה בלעדיך,״ אני אומרת בנימה מבקשת. הוא רוטן בהסכמה.
״נצא בעוד חצי שעה, זאבה.״ 

״רייצ׳ל,״ ג׳ייסון מחכה שאסגור את דלת המכונית. ״את יודעת שהאנשים האלה יחזרו, נכון?״ הוא מביט בי בדאגה.
״אני יודעת, ג׳ייסון, וכשהם יבואו, אני אדע מה לעשות. אני אהיה מוכנה.״
״אפילו אם הם יבואו מחר?״
״כן, גם אם הם יבואו מחר. תירגע. אנחנו בסדר.״
״מה קרה לידיים שלך?״ הוא שואל, גבותיו מתכווצות בדאגה.
״אני איבדתי את זה לרגע אתמול. התחלתי לשבור דברים.״
את שאר הדרך אנחנו מעבירים בשתיקה, עד שמגיעים לאקדמיה. 
אני נכנסת דרך הדלתות ומנסה לא לבלוט. לקחתי איתי תיק קטן מהבית, שבקושי נמצאים בו שני ספרים. אני לבושה בג׳ינס, חולצת טריקו שחורה ארוכה, מעיל אופנוענים ומגפי דוקטור מרטינס נמוכים בצבע שחור. כולם מביטים בי. 
״לאן הולכים?״ ג׳ייסון לוחש באוזני. אני לא זזה לכמה רגעים.
״אלכס,״ אני אומרת. אני מרגישה את מבטו על פניי. ״הוא בחדר שלו.״ אני מביטה בו בחזרה ואז מתיקה את מבטי, פונה אל מגורי הבנים. הדבר המרכזי שבו הבחנתי במסדרון שבו נכנסתי זה שאף אחד לא נמצא בקבוצה הנכונה, והן קטנות יותר מפעם. אני נעמדת מול דלתו של אלכס, עוצרת לרגע, ופותחת אותה.
אלכס יושב בטריינינג, בלי חולצה ועם ספר, על מיטתו. הוא מרים את מבטו אלי ברגע שנכנסתי בדלת. הוא מעיף את הספר מידו.
״רייצ'ל נטליה ברייס,״ הוא מתקדם לעברי, ״מה לעזאזל חשבת לעצמך ברגע שבו עזבת את האקדמיה?״ 
״חשבתי שהייתי צריכה חופש, אלכסנדר וויליאם ברייס.״ הרמתי את ידי כדי להראות לו את הפצעים שגרמתי לעצמי. ״אני לא בסדר, אלכס. אני הולכת ומתחרפנת ליום ליום, אז בבקשה, תנסה להבין כשאני בורחת בלי להשאיר סימן.״ 
״בסדר. למה חזרת?״ הוא משלב את ידיו וזוקף גבה. טיפוסי.
״אני צריכה שתאסוף כמה אנשים בחדר שלי.״ אני אומרת ולוקחת עט שהיה מונח על השולחן שלו ומתחילה לכתוב על ידו. ״קרוליין, מיילי, סקיילר, מייקל, ריצ׳ארד ומאדי.״
״ומה אני עושה?״ ג׳ייסון מביט בי בשאלה. ״הולך עם אלכס?״ עיניו מרמזות לי שהוא לא מתכוון לעשות את זה. הוא לא יעזוב אותי לרגע.
״אתה תבוא איתי למרפאה,״ אני עונה ופונה אל אלכס. ״ניפגש בחדר בעוד עשרים דקות.״ אז אני לוקחת את ידו של ג׳ייסון ואנחנו יוצאים משם. 
״מה אנחנו הולכים לעשות במרפאה?״ הוא שאל, נדחף בין שני תלמידים שהיו באמצע ויכוח רם מאוד באמצע המסדרון.
״תפסיקו עם זה!״ אני מפרידה בין שניהם בדחיפה. הם מועדים לאחור ואני חוזרת לג׳ייסון. ״אנחנו נבקר מישהי, בלונדי.״
הוא מחייך בשעשוע. ״זה די מלחיץ, שהחברה שלי מסוכנת.״ 
אני זוקפת גבה בלי להסס. ״חברה, הא?״ חיוך קטן מבצבץ על פניי. ״אני יכולה להתרגל לזה.״ אני אומרת ופותחת את הדלת למרפאה. אני עוברת בין המיטות הריקות עד שאני מגיעה לאחת שחיפשתי. נערה בת שתים עשרה לכל הפחות יושבת עליה, בלונדינית ובעלת עיניים כחולות עמוקות כמו הים. היא הרימה את עיניה אליי כשנעמדתי מולה וחייכתי בחום.
״שלום,״ אמרתי. ״את יודעת מי אני?״ התיישבתי לידה וחיכיתי לתשובה. זה הרגיש לי לא נוח, היא לא הייתה ילדה קטנה.
״רייצ׳ל. אני לא יודעת יותר מזה.״ היא השיבה קצרות.
״טוב, את תוכלי לספר מה את יודעת על עצמך?״ 
״קוראים לי מריאנה. אני כמעט בת שלוש עשרה. השם של אמא שלי הוא ג׳ולי, של אחותה הוא ג׳יין, ויש לה שני ילדים.״ הנערה ענתה בהיסוס, אבל אני הקשבתי במרץ.
״באמת? שני ילדים? כמו.. ילד וילדה, אולי?״ המשכתי לחייך, אבל החיוך נהפך למזויף. לא היה בי חום. הייתי דרוכה לחלוטין.
״כן! לבן שלה קוראים אלכסנדר. את מכירה אותו? הוא איש זאב, בדיוק כמו אמא.״ היא לא היססה יותר, אלא חייכה חיוך רחב. העפתי מבט לעבר ג׳ייסון, והוא השיב לי אחד. שנינו ידענו את פירושו. 
משהו מוזר ביותר מתרחש כאן, יותר מפעם.
״מריאנה,״ לקחתי את ידה. היא המשיכה להביט בי בתמימות ילדותית. ״לאמא שלך, היה אח, ריצ׳ארד?״ שאלתי והיא מצמצה לפניי לכמה רגעים, אז הנהנה. ההתנהגות שלה לא הייתה אופיינית לילדות בנות שתים עשרה. היא נשמעה והתנהגה באופן הרבה יותר צעירה מזה.
״מריאנה, את פגשת פעם את הדוד שלך?״ חייכתי שוב. היא הנידה בראשה במה שנראה כמו עצב. ״טוב, בואי נדבר על דברים אחרים. איך ידעת את השם שלי?״
עיניה נפערו בבהלה, ורק אז הבחנתי בפחד שבהן. ״בחלום.. ראיתי אותך.. היה הרבה דם, ונער. נער מוזר עם שיער שחור ועיניים כחולות.״ היא הניחה את ידיה על ראשה והתנדנדה לאחור. מריאנה טלטלה את ראשה שוב ושוב בניסיון להדחיק את התמונות. עטפתי את כתפה בידי והצמדתי אותה אליי. היא נרגעה.
״רייצ׳ל, את יכולה לקחת אותי לדוד שלי, לאלכס?״ היא הרימה את ראשה הקטן והביטה בי. הנהנתי בראשי בדממה.

״את תספרי לה שאת הבת של ג׳יין?״ ג׳ייסון לחש באזני כשהתקרבנו אל דלת החדר שלי. הנדתי בראשי.
״לא, אבל אני כן אגיד לה שאלכס הוא אח שלי.״ השבתי ופתחתי את הדלת, ידי שלובה בידה של מריאנה. לא היה הרבה מקום בפנים לכולם, אבל היה מספיק. כולם הביטו בי בחלחלה כשנכנסתי, אז בדאגה וכעס.
״נטליה,״ ריצ׳ארד אמר. ״לאן ברחת, ומי הילדה?״ הוא שאל בגסות שגרמה לי לרצות לבעוט בו, אבל שמרתי על קור רוח.
״זאת מריאנה. היא הבת של ג׳ולי, אחותך.״ חייכתי חיוך קר. ״מריאנה, זה ריצ׳ארד, דוד שלך.״ שחררתי מידה ונתתי לה לרוץ אליו ולחבק אותו. הוא נראה מופתע, אבל חיבק אותה בחזרה.
״זאת סוג של בדיחה מופרעת, רייצ׳ל? מה קורה?״ סקיילר שאלה, מביטה בעצבנות לעברו של מייקל, שנראה מרוגז.
״לא. יש לי תפקיד לכל אחד מכם.״ התיישבתי על המיטה שלי. ״כולכם יודעים על הזן הזר הזה, שהגיע ושתל כאן בלגאן. טוב, הוא מסוכן, וצריך לעצור אותו.״ לקחתי נשימה. מלמולי הסכמה נשמעו. ״ריצ׳ארד, אני צריכה שתאסוף כוחות אצל אנשי הזאב. קרוליין, אני צריכה שתיצרי קשר עם הערפדים.״ 
ריצ׳ארד נהם. ״אני לא עובד עם שום מוצץ דם —״
״שתוק, דוד.״ שלחתי בו מבט מאיים. ״מיילי, אני צריכה שתאספי מכשפות שמתמחות באוויר ובמים. סקיילר, מאדי, אלכס — תטפלו בלהקה ובבית הספר. מייקל, אתה אחראי על הערפדים והמכשפים בבית הספר. כולכם הבנתם?״ העברתי את מבטי ביניהם. הרגשות השתנו מאדם לאדם; גאווה, עצבנות, חיבה, בלבול. 
״מה הוא עושה?״ מייקל הניד בראשו לעבר ג׳ייסון. נאנחתי בלב.
״הוא עוזר לי, בסדר? יש לי בעיות משלי.״ 
״עוזר..״ הוא גיחך. ״זה קשור לידיים שלך ולבעיות השליטה שלך בכעסים?״ 
צחקתי. ״בעיות שליטה בכעסים? תעשה מה שאני אומרת ותשתוק, מייקל.״ 
״רייצ׳ל, את בטוחה לגבי זה? אנחנו לא מכירים אותם.״ קרוליין אמרה בדאגה. יכולתי לראות שהיא נשכה את שפתה בעצבנות.
״אני בטוחה, קרוליין. הם ידעו שאני כאן עוד הערב, אבל אתם חייבים לשמור על זה בסוד. לאף אחד אסור לדעת מה אנחנו עושים.״ דרשתי. הם הנהנו, חלקם באי רצון.
לא האמנתי שאני אצליח לשכנע אותם, אבל ה קרה. ואני רק התחלתי.