האקדמיה לייצורים – פרק 31 – *הודעה חשובה ברציתי להוסיף*

הלילה הגיע, ואיתו האנשים. ישבתי על במת האודיטוריום וחשבתי על כולם. הרגשתי כמו בסצנה ההיא בספר האחרון של "הארי פוטר", כשכולם פשוט נלחמו או מתו. זה פשוט נראה כאילו נילחם, וזהו. הסוף. אין המשך לסיפור המטורף הזה. ניסיתי לחשוב על עתיד חדש, אבל לא ידעתי מה יבוא אחרי הלילה. מוות? חיים? בכנות, לא ממש אכפת לי. במגף שלי היה סכין, על חגורת המכנסיים שלי אקדח, ורק רציתי שזה יפסיק. כנראה שכך אנשים שהשתגעו מרגישים. כלום. שום דבר. כשצעקות נשמעו בחוץ קמתי באדישות. הרגשתי מנותקת. הלוואי שהייתי מתה. הלוואי שכולם היו מתים. הלוואי שזה היה רק חלום, והייתי מתעוררת ממנו.
הגעתי לחצר והאינסטינקטים שלי התעוררו. הוצאתי את הסכין והתחלתי להכות ולשסע כל מה שראיתי. אם כולם לא היו מרוכזים כל כך באלימות, אולי הם היו מרסנים אותי. אבל לא. ניסיתי לדקור עוד מישהו, אבל הוא תפס לי את היד לפני שהספקתי.
"מה את עושה?" ג'ייסון צעק מעל ההמולה. הוא מביט בעיניים הריקניות שלי. "איבדת את זה לגמרי, נכון?" הוא מניד בראשו בעצב. אני רק התחלתי לצחוק כמו מטורפת.
"אני קליפה ריקה, ג'ייסון!" צחוק הזוי נפלט ממני. טיפסתי על החומה. "קליפה ריקה, שיכולה פשוט… ליפול," ואז, כמו עלה נידף ברוח, קפצתי. אבל הוא תפס בידי לפני שהספקתי להתנגד. ואז התחלתי לשמוע את זה. המוזיקה. פסנתר יפהפייה שניגן. העיניים שלי נעצמו לאט לאט.
"רייצ'ל," ג'ייסון הניח את ידיו על לחיי. אני חושבת. הכל היה כל כך מטושטש. "אלוהים אדירים, את קודחת. רייצ'ל, תישארי איתי, את שומעת? רייצ'ל," אני חושבת שהנהנתי. אני לא יודעת.
בטח התעלפתי או נרדמתי, בגלל שהתחלתי לראות תמונות, והמוזיקה המשיכה להתנגן.

אישה יפהפייה ישבה ליד פסנתר כנף שחור מבריק. היא נראתה בת עשרים ושבע, לכל היותר. היא חייכה, אבל המנגינה ועיניה היו עצובות. ישבנו בסלון שעוצב ברהיטי וינטג'. ניסיתי לזהות את המוזיקה, אבל לא צלחתי. אולי בטהובן, באך, או קווין. לא ידעתי. שיערה החום – כהה היה אסוף ברישול על ערפה. הילדה ההיא, מריאנה, התקרבה והתיישבה לידה, ואז היא דיברה.
"בואי, רייצ'ל. שבי איתנו. נכון שהיא מנגנת יפה?" היא הניחה את לחייה על אגרופה ונשענה קדימה. מבטה חייך אלי וקרא לי לבוא. התקרבתי בחשש. האישה חייכה אליי והמשיכה לנגן. הסתכלתי עליה, אבל לא התיישבתי. היא נראתה כאילו נשמתה מבוגרת מגופה ומשנותיה.
"את אוהבת את זה?" היא שאלה. קולה היה רך ונעים ומלטף. לא פחדתי יותר. התיישבתי.
"כן," עניתי בלי לחשוב. "זה מדהים. איפה למדת לנגן ככה?" הסתכלתי על אצבעותיה הארוכות שעברו על הקלידים בעדינות. היא חיכתה במשך חצי דקה לפני שהיא ענתה בעצב. "אבא שלך לימד אותי, אהובה. נהגנו לשבת שעות ליד הפסנתר עד שהוצאתי שלושה תווים בסדר הנכון." היא צחקה בשקט והפסיקה לרגע. היה נראה שאצבעותיה התחילו לכאוב, אבל היא המשיכה. "לפעמים הוא היה אומר שהייתי חושבת כל כך הרבה עד ששכחתי לנגן."
"הלוואי שהוא היה כאן עכשיו. אבל לפעמים אני מאחלת שהוא פשוט היה נשאר כמו שהוא."
מריאנה התחילה לדבר, אבל רק ראיתי את שפתיה נעות. לא שמעתי יותר את המוזיקה. למעשה, לא שמעתי כלום חוץ מקול שמשום דמיינתי כשל כבשה שאמר,
"רייצ'ל!!!!!!!!!!!!"

פקחתי את עיניי באחת. האוזניים שלי צלצלו. ראשי בער. בטני כאבה. בקיצור, רציתי למות.
האישה מהחלום רכנה מעליי בבהלה. עיניה לא היו עצובות יותר. הן היו דואגות ומפוחדות. ג'ייסון היה מכורבל על הספה שהייתה לידי, אבל חוץ ממנו ומהאישה, לא היה אף אחד בחדר.
"אלוהים, אני שמחה שהתעוררת. דאגתי כל כך." היא נשכה את שפתיה וליטפה את פניי.
חייכתי. "זה נפלא והכל שחלמתי עלייך עכשיו, אבל יש לי רק שאלה קטנה – מי את, לעזאזל?"
היא צחקה. "אני לא יכולה להגיד לך, אהובה." עיניה הירוקות בהקו. ג'ייסון מלמל משהו ושפשף את עינו. העפתי מבט אליו ואז בחזרה אל המקום שבו הייתה האישה לרגע.
על השמיכה הלבנה שכיסתה אותי היה פתק עם טביעת כף בוצית עליו שהיו כתובות עליו שלוש מילים בכתב מסולסל מקצועי.
"אני אוהבת אותך," וגם, "להתראות."
חייכתי לרגע ודמיינתי שוב את עיניה. "להתראות, אמא."