האקדמיה לייצורים – פרק 29 –

עבר שבוע מאז ברחתי מהאקדמיה. אני יושבת בחדר שלי בבית של אבא, הפלאפון החדש שלי מונח לידי על המיטה בשקט. את הפלאפון הישן נאלצתי לזרוק, כי לא הפסיק לזמזם ולרטוט מכל השיחות וההודעות. לא רציתי שיאתרו אותי בעזרתו.
לא.
אני לא חוזרת למקום המקולל ההוא.
לשמחתי, גיליתי שאבא בצד שלי. הוא לא אמר לאף אחד שאני נמצאת כאן, וגם אם כן, יש לו את הזכות למנוע מהם לקחת ממני. כרגע הוא בקליניקה שלו עם אחד המטופלים. אני נעמדת ומביטה בספרים הרבים שעומדים בשלמות על מדפי. אני עומדת שם כמה דקות – עשר, אולי – ורק מביטה בהם. רומנים, ספרי פנטזיה, מדע בדיוני, ספריי מידע, סיפורים קצרים, מחזות.
ואז אני מתחילה לבכות ולהשליך אותם לכל עבר.
ספר אחרי ספר הם נוחתים במקומות שונים בחדר שלי, ואני מתעלת אליהם את התסכול שלי. הלוואי שהם היו מתנגדים, אבל הם לא. כמובן שלא. הם ספרים.
הלוואי שמישהו היה מתנגד, ולא היה מכריח אותי לעבור את כל זה.
הלוואי שהזמן היה עוצר, שכולם היו קפואים, שמישהו כבר היה מפסיק את הטירוף הזה.
הלוואי, הלוואי, הלוואי! שום דבר מזה לא עוזר לי!
אני רוקעת ברגליי וכמעט צורחת מכעס ותסכול. אני תופסת בשיערי וכמעט תולשת את כל השערות מהכעס.
הלוואי שהייתי מתגברת על הטמטום שלי וקורעת אותם. את כולם, אחד אחרי השני, אבל לא. אני לא מסוגלת. אז אני פשוט זורקת אותם ובוכה, לא מצליחה לראות מבעד לדמעות שמטשטשות אותי. אני נעשית מסוחררת וכבר לא מעיפה ספרים. ידי מוצאת איכשהו את הכרית ואני זורקת אותה על הארון, אבל אני לא שולטת על הכוח שלי והיא נקרעת. בושם או שניים נופלים ומתנפצים על הרצפה, בקבוקי לק ישנים, וכוס זכוכית ששתיתי ממנה אתמול בלילה. אני מגיעה למצב שאני לא רק בוכה, אלא גם צועקת מתסכול, עד שקולי כבר נעלם ואני מתרסקת על הרצפה.

אני לא יודעת כמה זמן שכבתי ככה על הרצפה, מדממת ובוכה.
מהרגע בו נפלתי עד הרגע בו התעוררתי בפיג'מה במיטה שלי, שיערי רטוב ממקלחת, גופי בריא ושלם, החדר נקי והכל נראה כאילו שום דבר לא קרה. אני מתיישבת וממצמצת בניסיון להתמקד. אז, אני נועלת את נעלי הבית שלי ויורדת למטבח עם השמיכה הדקה עוטפת אותי.
"בוקר טוב," אבא אומר, לוגם מכוס הקפה שלו ומעיין בעיתון בלי להעיף בי מבט. אני נאנחת.
"בוקר טוב." אני עונה ופונה אל המקרר, מכינה לעצמי כוס תה. אני יכולה להרגיש את מבטו.
"איך את מרגישה?" הוא שואל כאילו בשלווה, אבל אני יודעת שהוא מודאג לחלוטין. "עשית הרבה רעש אתמול, הייתי חייב להתקשר לשכנה שתעזור לי להכניס אותך למיטה."
אני נושכת את שפתי רגע לפני שאני מסתובבת לעברו. "אני מצטערת, אני פשוט.. השתגעתי."
"אני מבין," הוא אומר, אבל אני לא משתכנעת. אני מתיישבת במהירות לשולחן, ממולו.
"אני לא יכולה יותר," אני פורצת בבכי. "אני לא יכולה להפסיק לראות את זה. את כל המוות. זה לא כאילו יש לי מישהו שיידע על מה אני מדברת, הם לא ראו את זה! אני לא יודעת מה לעשות. אני משתגעת, אבא. אני משתגעת לחלוטין."
"רייצ'ל," הוא לוקח את ידי בידו. "בואי, יש לי משהו להראות לך." הוא קם וגורר אותי אחריו. אנחנו יושבים במשרד שלו והוא מוציא אלבום תמונות מהספרייה, מניח אותו על השולחן, ופותח אותו.
התמונה הראשונה היא זו שקופצת לפניי. אישה שנראית דומה לי יושבת במיטת בית חולים ובוכה. יש לה עיניים יפהפייה ושיער נחושתי ארוך ויפה. ידה מכסה את עיניה בתסכול.

"רואה אותה? זאת אמא שלך. היא לא מתה בלידה שלך, רייצ'ל. היא מתה כמה ימים אחרי זה, מדיכאון. היא סיפרה לי הכל – החזיונות שלה כשהתעוררה בלילות, מזיעה ומפוחדת. היא ראתה אותך, והיא ראתה אותך סובלת. ואת אלכס, היא ראתה אותו נזרק באומללות מבית יתומים אחד לאחר, מועבר מבית אמנה לאחר, עד שבגיל שתיים עשרה הוא הגיע לאקדמיה. היא ראתה סודות וכאב, מוות ודם, אבל מה שכאב לה יותר מהכל, היה להיפרד ממכם. היא בכתה ימים בלי הפסקה ולא הסכימה לאכול או לקום מהמיטה. היא סבלה בדיוק כמוך."
אני מפסיקה לבכות בהדרגה והדמעות מתייבשות על הלחיים שלי. אני לא מסוגלת להביט בו, אז אני רק מחבקת את הברכיים שלי לחזי ונושמת.
אני יודעת שאני אמות.
אני יודעת שאני הולכת ונעשית משוגעת מיום ליום.
הלוואי שהחיים לא היו קשים כל כך, אבל הם כן. ואין מה לעשות לגבי זה.
"אני אחזור לשם," אני לוחשת ומרימה את מבטי, אבל הוא מניד בראשו. גבתי מזדקפת.
"שלא תעזי לחזור לאקדמיה. היא מסוכנת ומסתירה יותר סודות משתוכלי להאמין."
הוא צודק, אבל אני אוהבת את כולם כל כך. אני לא יכולה לנטוש אותם.
אבל אני גם לא יכולה לסמוך עליהם.
הוא קם ומוציא משהו מאחת המגירות שבשולחן שלו. גלולות אליפטיות וורודות ומפחידות.
"אני לא יודע אם הן ישפיעו על סיוטים על טבעיים, אבל שווה לנסות. קחי אחת מאלה לפני כל לילה וזה יווסת את הלחץ שלך, לא משנה ממה הוא נגרם."
אני לוקחת את הכדורים ומחזיקה אותם מול פניי. "תודה," אני אומרת לאחר שבחנתי אותם בתקיפות.
אני לוקחת נשימה עמוקה ולוגמת מכוס התה שלי. החום צורב לי את הלשון, אבל כבר לא אכפת לי. אלוהים, איך החיים שלי הסתבכו כל כך? איך הגעתי למצב הזה?
ואז נשמעת דפיקה בדלת, דפיקה חזקה. אנחנו עולים למעלה בזהירות. אני עוצמת עיניים ומקשיבה, אז סופרת. אחת, שתיים, שלוש. אני פותחת את הדלת בתנופה ומתכוננת לתקוף.
"תפסיקי!" הוא תופס את האגרוף שלי שמתרומם. אני מביטה בו בהפתעה. "כולם, בסכנה."
הלוואי שהחיים לא היו כאלה דפוקים, אבל הם כן.

כואב לי לבטא את השם שלו. אבל אני חייבת. אז אני עושה את זה.

"ג'ייסון?"