האקדמיה לייצורים – פרק 26 – [אחרי שנים שלא העלתי]

עברו כמה ימים מאז השיחה שלי ושל אלכס עם ריצ׳ארד. הם היו גיהנום מוחלט ואני שמחה שהם נגמרו, כי רוב הזמן כל מה שהתחשק לי לעשות היה לרבוץ במיטה ולבכות, אבל זה לא קרה. במקום זה, נאלצתי לגרור את עצמי כל יום אל הלימודים. כרגע אני שוכבת על המדשאה הריקה שמאחורי בית הספר ומביטה בעננים. לפחות כאן אף אחד לא יציק לי.
״הנה את,״ קולו של ג׳ייסון נשמע כמה צעדים ממני. הוא מתקרב, אבל ממש לא בא לי לדבר עם אף אחד, גם לא איתו. אז אני שותקת וממשיכה לבהות בעננים. הוא נשכב לצדי ומצביע על הקטן שבהם.
״זה נראה כמו ארנב, את לא חושבת?״ ג׳יסון שואל. אני יכולה להרגיש שהוא מחייך.
״למה אתה כאן?״ אני שואלת בקרירות, יותר משהתכוונתי.
״רק רוצה לבלות איתך קצת זמן,״ הוא נרתע. אני נשכבת על צידי, הרחק ממנו.
״אני רוצה להיות לבד,״ קולי נישא בחלל האוויר ברטינה, יותר לעצמי מאשר אליו.
״למה את קוטלת אותי?״ הוא מתרחק ממני קצת ומתיישב.
״אני לא קוטלת אותך, אני רק רוצה להיות לבד!״ אני חוזרת, הכעס מתחיל לפעפע בעורקיי.
״אני לא רוצה להשאיר אותך לבד!״ הוא צועק ונעמד, אבל אני לא יודעת למה.
״לא אכפת לי!״ אני מתייצבת מולו בזעם. ״אני רק רוצה —״
״להיות לבד, אני יודע!״
״אז תפסיק לצעוק עליי ותלך!״ בשנייה שהמשפט יצא מפי אני יודעת שאני מתחרטת עליו, אבל הוא כבר יצא.
״בסדר, אם זה מה שאת רוצה.״ הוא מסתובב והולך, אבל אני לא טורחת לרדוף אחריי. ברגע שאני נשכבת בחזרה על הדשא הדמעות מתנקזות מהעיניים שלי וזורמות, משחררות את כל הצער שנגרם בזמן השהייה שלי באקדמיה. חצי שעה לאחר מכן אני מפסיקה ונרגעת, ושולפת את הפלאפון שלי מאחד הכיסים.
״זאת אני,״ אני אומרת. ״את יכולה לבוא לאסוף אותי? יש בינינו כמה עניינים לא סגורים.״
״בטח,״ צחקוקה של אריקה נישא ברחבי המדשאה.

״אז, אני לא שומעת ממך במשך חודש וחצי ואז את מתקשרת ומבקשת ממני לאסוף אותך ו —״ היא נעצרת לרגע במבט מהורהר מזויף. ״מה קורה?״ היא בוחשת במילקשייק שלה עם הקש.
שלא כרגיל, יצאה השמש ונתנה לנו יום נינוח.
״תקשיבי, עזבתי את הבית. זאת הפעם האחרונה שנתראה, בסדר?״ אני מתעלמת מהשאלה שלה וממשיכה. ״דברים… מסובכים כרגע. זאת אומרת, איפה שאני גרה עכשיו. הייתי צריכה מישהו מבחוץ.״ האנחה המתוסכלת יוצאת ממני באי רצון. חפיסת הסיגריות מציצה מהכיס הפנימי של הג׳קט שלה כשהיא מזדקפת.
״אני לא הולכת לחטט, אבל אני כן מכירה אותך. ואני יודעת מה את צריכה.״ היא מחייכת את אחד החיוכים הזדוניים שתמיד היה לי קשה להתנגד להם.
״למה את מתכוונת?״ אני שואלת בהיסוס. לפי ההכרות שלי איתה, זה אף פעם לא מה שאני מצפה לו.
״את צריכה שינוי!״ היא עונה בהתלהבות יתרה. אני נושכת שפתיים. אני כמעט מפחדת לשאול, אבל בכל זאת.
״איזה מן שינוי?״ רק לא קעקוע. רק לא קעקוע. בבקשה לא קעקוע.
״השיער, את צריכה לעשות איתו משהו.״ היא מניחה את ידה על סנטרה ובוחנת את הפנים שלי.
״מה לא בסדר בשיער שלי?״ אני שואלת ומעבירה קווצת שיער לאחור.
״הוא בסדר, רק קצת משעמם.״ היא עונה בהתגוננות לא כל כך טובה. אצבעותיי מגלגלות את הקצוות על אצבעי בהרהור. אולי היא צודקת, הוא באמת משעמם.
״בסדר,״ אני נכענת. ״אבל אם תעשי לי גלאח — אני אהרוג אותך.״ החיוך שב לפניה, מזכיר לי את האדם שפעם הייתי.

אריקה מורה לספרית עם החמצון והתספורת הקצרה והמודרנית להוריד את המראה בזמן שאני מתיישבת ואני נאבקת אם להתחרט ולברוח משם או לא. בסופו של דבר אני עוצמת עיניים ונותנת לה לעשות את שלה. במשך שעה ורבע אני יושבת על הכיסא עד שהיא לוקחת אותי לכיור ושוטפת את שיערי ממה שזה לא יהיה. לאחר מכן היא מייבשת את שיערי ומברישה אותו ומחליקה. ״סיימתי,״ היא מכריזה בחיוך, הגאווה ניכרת על פניה. אריקה סוגרת את המגזין שקראה בחבטה וניגשת אליי בהתרגשות.
״מד – הים.״ היא מהנהנת ברשמיות מופרזת ומורה לאישה להחזיר את המראה. היא מניחה אותה על המעמד ואני פוערת את עיניי כשהבבואה שלי נגלית. השיער שלי מגיע עכשיו כמעט עד לכתפיים בקו ישר וקצוותיו צבועים בוורוד פאנקיסטי. עד כמה שאני המומה, אני חייבת להגיד שזה נראה מדהים. אני קמה ומנערת את השיערות הגזורות מעליי, ולהפתעתי, מחבקת את אריקה.
״תודה!״ אני מוחצת אותה. כל הצער שלי נמחה, למרות שזה רק לרגע, זה גורם לי לחייך. אני נפרדת מאריקה וחוזרת לאקדמיה בחיוך, בשונה מהמצב בו הייתי שקועה במשך שבוע.

כשאני מגיעה לחדרי, כולם כבר ישנים, כולל מיילי. אני מחליפה בגדים בשקט ונכנסת למיטה. שום חלום לא חודר למוחי הלילה.

***
״אממ, רייצ׳ל — אוי אלוהים אדירים!״ צעקתה של מיילי מעירה אותי. אני נעמדת בשנייה וחוטפת סחרחורת.
״מה קרה?״ אני שואלת לאחר שהמיקוד חוזר למוחי ואני מתייצבת.
״השיער שלך!״ היא מצביעה על הראש שלי באופן שאני לא מזהה.
״אה, זה. טוב, אני חושבת שזה נחמד.״ אני משלבת ידיים בהחלטיות על חזי.
״זה בסדר, רק קצת.. מפתיע. למה פתאום החלטת לעשות את זה?״ היא מתעשתת ומתיישבת על מיטתה.
״הייתי צריכה שינוי,״ אני מושכת את כתפיי באגביות וחוזרת להשען על הכריות.
״ובכן, השינוי שלך כולל להחליף בגדים וללכת ללמוד כמו מתבגרת נורמלית?״ היא צוחקת ונכנסת לשירותים כדי להחליף בגדים.
״בטח, כי את נורמלית. את יודעת, כמו כל המתבגרות שיש להן כוחות או משהו כזה.״ אני מעירה בציניות ומתהפכת על הגב.
״פשוט קומי,״ היא יוצאת, השיער שלה מסורק והתלבושת על גופה. אני קמה באי רצון ונכנסת לחדר השירותים.
אני רוכנת מעל הכיור ומביטה בפנים שלי ועד כמה שהן השתנו. לא בגלל התספורת אלא בגלל מה שחוויתי כאן. הבעתי יותר קשוחה ומאיימת, והתספורת רק מוסיפה לזה. להפתעתי, אני מרוצה. אני מברישה את השיער ומגלה שהרבה יותר נוח להסתובב איתו כשהוא קצר. אני מכריחה את עצמי להתעלם ולהחליף את הבגדים. אני מסיטה את המבט מהמראה ויוצאת מהשירותים.
״זה נראה.. מגניב.״ מיילי אומרת ואני יודעת שהיא מנסה. ״אני הולכת לקפיטריה, את באה?״ היא שואלת. אני מהנהנת ולוקחת את התיק שלי. אנחנו צועדות עד לקפטריה ומפטפטות בזמן שכולם נועצים בי מבטים ופוערים עיניים.
״הם בוהים,״ אני מסננת לה. היא צוחקת ופותחת את אחת מהדלתות.
״פשוט תתעלמי, זה יחלוף בסופו של דבר.״ היא מושכת בכתפייה ואני נאנחת. אני מאתרת את כריס יושב על ספסל ליד שולחן ריק, המבט שלו נעוץ ברצפה.
״נדבר אחר כך, אוקיי?״ אני מניחה את ידי על כתפה לרגע וצועדת אליו.
אני מתיישבת לידו והוא לא מרים את המבט. ״כריס,״ אני אומרת בשקט. ״בחייך, מה קרה?״ אני מנסה לטלטל את כתפו. הוא לא מגיב אחרי שאני מנסה עוד כמה פעמים, עד שאני מוצאת מה להגיד לו.
״היי, כריס! צבעתי את השיער!״ אני אומרת בהתלהבות מופרזת, ראשו מורם בזריזות, עיניו נפערות והוא נרתע לאחור, כמעט נופל מהספסל. אני תופסת אותו לפני שהוא פוגע ברצפה וצוחקת.
״למען השם, רייצ׳ל! מה את חושבת שאת —״ הוא מתחיל לצעוק עליי, אבל לוקח נשימה עמוקה ומתחיל מחדש. ״אלוהים אדירים, את משהו מטורף. למרות שזה ממש מדהים.״ הוא בוחן אותי במבטו הביקורתי. אני מרגישה לא בנוח ומנסה לשנות את הנושא.
״אז, מה קורה איתך? נראית כמו זומבי כשנכנסתי לכאן.״ אני אומרת. הוא מעביר יד בשיערו.
״אחי הקטן בבית חולים כבר שבוע, וההורים שלי לא אמרו לי בכלל.״ הוא מניח את מרפקו על השולחן ואת סנטרו על כף היד.
״אני מצטערת,״ אני אומרת. הוא מושך בכתפיו כאילו זה לא עניין רציני.
״בואי פשוט נלך לכיתה.״ הוא קם ואני עוקבת אחריו. מבטי נתקל בג׳ייסון, שעומד בקצה השני של החדר ונועץ בי מבטים עם ההבעה הזועפת הרגילה שלו. כשמבטינו מצטלבים הוא מסיר את המבט, מזכיר לי שאני כועסת עליו.
״צרות בגן עדן?״ כריס מגחך. אנחנו יוצאים אל החצר ולכיוון בניין בית הספר.
״משהו כזה,״ אני מגחכת בחזרה בזיוף ומביטה בנעליים שלי רומסות את הדשא הרך.
״רייצ׳ל!״ קול צעיר, נשי ולא – מוכר קורא בשמי. אני מסתובבת מיידית בהפתעה.

נערה צעירה עומדת שם ומחזיקה את הצד השמאלי של הצלעות שלה, דם רב זולג מבין אצבעותיה. היא קורסת לתוך ידיי שנייה לאחר מכן.