האקדמיה לייצורים – פרק 23 –

"תני לי את היד שלך, זאבה." הוא הושיט את היד שלו. אלכס הביט בי, והחזרתי לו מבט שאמר "לך," ולא יותר מזה. ידעתי שאין טעם להלחם. הוא היה הרבה יותר מאומן, והבחנתי בזה.
הוא הוריד את הכפפה ולקח את היד שלי בכוח. אלכס המשיך להביט בנו ולא זז. היד של האיש הייתה קרה והרגשתי שיוצאת ממנה אנרגיה רעה. הידיים שלנו התחילו להאיר והתחושה שלי באצבעות דגדגה ודקרה באותו הזמן. הרגשתי חולשה ושאני אקרוס בעוד כמה דקות, ומי ידע אם אני אשרוד. המבט של אלכס עבר מהאיש אל הידיים שלנו וראיתי מה הוא מתכנן לעשות.
האיש היה כל כך עסוק בגאווה ובשבחים נרקיסיסטיים כשהידיים של אלכס הפרידו בין שלנו.
זה לא עזר. בכל זאת התחלתי להרגיש שאני קורסת.

הדבר האחרון שאני זוכרת ושמעתי היה, "מה עשית, ילד?" בזעם.

***

"רייצ'ל?" קולה הקטן של מיילי נשמע לידי. לא יכולתי לפקוח את העיניים או להגיב ממש, אבל הצלחתי להזיז את האצבע ביד ימין. שמעתי הכל. האזניים שלי היו העיניים שלי מעכשיו. "אלוהים!" מיילי קראה ויכולתי לשמוע את הידיים שלה מכסות את פניה והיא בוכה. הזזתי את האצבע שוב. הרגשתי מסכת חמצן (חסרת משמעות, כמובן) על הפנים שלי ואינפוזיה ביד שמאל.
"היא מגיבה, קרוליין!" מיילי קראה שוב. שמעתי צעדים ואז ריצה, וקריאות נרגשות.
יכולתי לשמוע נשימות של יותר מחמישה אנשים בחדר. ניסיתי לבלוע רוק ולהזיז רק את הפנים. פניי נטו קצת לצד ימין. הרגשתי את הלשון שלי זזה, אבל כל תנועה כאבה.
"אני.." הצלחתי למלמל. "אלכס?" ניסיתי לשאול. מישהו נאנח.
"הוא בסדר," הרגשתי את היד של קרוליין מלטפת את המצח שלי. ניסיתי לפקוח עיניים, אבל לא הצלחתי. לעזאזל. מישהו שם את היד שלו על הירך שלי ונאנקתי. הוא הרים.
"מה קרה?" זה כל מה שהצלחתי להוציא. לא עוד, זה כואב. כל כך כואב. הזזתי את האצבע.
"מישהו ניסה לקחת את הכוח שלך," מיילי התייפחה. "כואב לך, נכון?" היא שאלה. הנהנתי, בערך. ניסיתי לפתוח שוב את העיניים, והצלחתי הפעם.
"כמה זמן אני ככה?" יופי, אני מכאיבה לעצמי בלי סיבה. מדקרות כאב חלפו בגב שלי.
"שלושה ימים," הקול הרגוע של קרוליין אמר. "אבל כבר היום בערב תוכלי לצאת." היא ענתה.
נאנחתי וניסיתי לחייך. כולם עזבו אותי לנפשי ונרדמתי.

"בוקר טוב, סאנשיין." מיילי דחקה בי לקום. "את יכולה כבר להתיישב?" היא שאלה בדאגה.
"אני חושבת שכן," עניתי וניסיתי לקום. דקירה עברה בכתף שלי לרגע ונעלמה. עמדתי והחזקתי במיטה, מייצבת את עצמי. בגלל שמהלך ההחלמה שלי מהיר יותר, הרגשתי טוב יותר בכל דקה שעברה. מיילי עזרה לי להחליף בגדים לג'ינס וחולצה ארוכה, ולהחליק אל תוך הסניקרס שלי. אחזתי בזרוע שלה וצעדנו החוצה, לעבר החדר שלנו.
עברנו במסדרון של מגורי הבנות כשמידי פעם תלמידות עוברות ובוהות בי ובמיילי.
"הלוואי שיכולתי להתאבד." אמרתי. מיילי קירבה אותי אליה ולא ענתה.
"את לא יכולה. וחוץ מזה, הרבה אנשים יתגעגעו אלייך." היא חיכתה כמה זמן ודיברה.
"חוץ ממך, כריס והבנות, אבא שלי ואלכס, מי? מי יתגעגע אליי?" רטנתי.
"ג'ייסון יתגעגע אלייך." היא חייכה. הרמתי גבות למראה החיוך השובבי שלה. אלוהים.
"לא, הוא לא. הוא שונא אותי. ואני אותו." עניתי והסמקתי קלות. מיילי צחקה.
"את מסתירה משהו, נכון? משהו שקשור לג'ייסון." השחלתי את היד שלי החוצה
מהזרוע שלה ונאחזתי במשקוף. מיילי פתחה את הדלת בזהירות ועזרה לי להכנס ולהתיישב על המיטה שלי. "אני לא מסתירה כלום," התעקשתי ונשכבתי אחורה. חשבתי על הרגע שהוא נישק אותי, וכמה שלא רציתי שייתן לי ללכת. אבל זה עבר, והנה אנחנו.
"אתם," היא הורתה עלי. "התנשקתם." מיילי חייכה ואספה את השיער שלה. היא הוציאה גומית שיער מאיפה שהוא וזרקה לי אותה. לקחתי את הגומיה ואספתי את השיער שלי.
"זה.." התחלתי, אבל היא קטעה אותי בהרמת גבה. "נכון." נאנחתי.
"אז איך זה היה?" היא התיישבה לידי והניחה את הסנטר שלה על אגרופיה.
"זו הייתה טעות. ובכלל, הוא נישק אותי!" קמתי מהר מידי מהמיטה וסחרחורת תקפה אותי.
"אז אהבת את זה," היא צחקקה. "הוא היה עדין או קשוח?" מה זה השאלות האלה?
"הוא היה כלום, אוקיי? עכשיו, תשמעי. אני הולכת לקחת לי שתייה. נתראה." יצאתי מהחדר.

הגנבתי לי בקבוק מהקפטריה והשתדלתי להתחמק מהמבטים, אבל יצאתי בסופו של דבר החוצה. טיפסתי על החומה, פחות בקלילות מפעם. היד שלי כמעט החליקה מהקצה, אבל טיפסתי. הבטתי לכל הצדדים והשקפתי על האופק, רק לאחר מכן נשכבתי אחורה והבטתי בכוכבים. התחלתי לספור אותם, אחד אחד, ואז עצמתי עיניים ודמיינתי שאני אחד מהם.
הרגשתי נוחכות מעליי והושטתי ידיים לחנוק את הדמות מעליי. פתחתי עיניים בפתאומיות.
"מה אתה רוצה?" שאלתי, הידיים שלי עדיין על גרונו של ג'ייסון. הוא נשף.
"אני רוצה לדבר. זה הזמן שתדעי את האמת." הוא אמר. בחנתי את המבט שלו והתלבטתי
אם להאמין לו או לא. שחררתי את ידיי בעדינות והתרחקתי ממנו מרחק של צעד.
"תדבר, יש לך 30 שניות." אמרתי והתחלתי לספור את השניות.
"אני לא בן שבע עשרה, אני בן תשע עשרה. אני יודע שאמרו לך שמשהו קרה שנה שעברה ונהפכתי למה שאני היום. מה שקרה היה שאחותי הקטנה נפטרה מסרטן. דיברתי
עם קייל על כך שיזמין אותך לנשף."
"חמש עשרה שניות."
"אני יודע שאת חושבת שהנשיקה בליל הנשף הייתה טעות, אבל זאת לא. אני מבין אם את שונאת אותי או שאת לא רוצה לדבר על זה, אבל אני גם יודע שלא היה לך שביב של
רגש לקייל. זה נשמע חרא, אבל זה נכון. תקשיבי לי, הלב שלי? יודע שזה נכון. בבקשה, בבקשה
תאמיני לי." חמש עשרה השניות עברו מזמן, אבל לא היה לי אכפת. הבטתי בו בתסכול.
"אני לא חושבת שזאת הייתה טעות." התקרבתי אליו מרחק של צעד. הוא נשך את השפה.
"לא?" ג'ייסון שאל והניח את היד שלו בינינו. הנחתי את היד שלי ביד שלו והנדתי בראשי.
לפני שידעתי, הידיים שלו עטפו את מותניי ומשכו אותי אליו בכל הכוח.
"ג'ייסון," התנשפתי. הוא שם את המצח שלו על שלי ונשם. הרמתי את היד שלי לגרוני.
"מה?" הוא שאל. התרחקתי ממנו קצת והשתעלתי. "את בסדר, רייצ'ל?"
"אני פשוט, לא יכולה לנשום." אמרתי והתיישבתי עם פני לאקדמיה.
״אני אלך לקרוא למישהו.״ ג׳ייסון קם מהחומה ומניח את ידו על גבי. אני מתנגדת לקום.
״לא, אל. פשוט תלחץ את היד שלי.״ אמרתי והושטתי את ידי. ג׳ייסון אחז בה בחזקה והתחיל ללחוץ אותה, יותר חזק מהמבוקש.
״לא עד כדי כך חזק,״ אמרתי. הוא גיחך.
השיעול נרגע בהדרגה וחזרתי לנשום כרגיל. ״זהו זה. אני בסדר.״ שחררתי את היד שלי ועצמתי את עיניי בחזקה.
״את בטוחה?״ ג׳ייסון שאל בדאגה. נאנחתי והנחתי את ידי על הירך שלו בעדינות.
״אני בטוחה,״ חייכתי. דקירת כאב עברה בכתף שלי, אבל התעלמתי ממנה.
ג׳ייסון נישק לי את המצח. ״בואי,״
״לבוא לאן?״ שאלתי. ג׳ייסון ירד מהחומה ואני אחריו, בקושי.
״את צריכה לאכול, ועכשיו.״ קבע והמשיך ללכת. רטנתי.
״תודה שנשאר לדאוג אחרי, הילדה שאיבדה את ההכרה ונפצעה יותר פעמים מכל ייצור כאן.״ גיחכתי והשגתי אותו.
״פשוט תבואי,״ הוא לקח את ידי בלי להסתכל עליי.

״אז כמה שמנה אתה רוצה שאני אהיה?״ אני שואלת, ג׳ייסון מעמיס שקיות אוכל בידיים שלי.
״אל תגזימי.״ הוא אמר וסגר את הארון. ״אני לא מפטם אותך, ברייס.״
״מה שתגיד. איפה בדיוק אנחנו הולכים לאכול את זה?״ אני שואלת ומעיפה בנשיפה קווצת שיער מעיני.
״בחדר שלך,״ הוא אומר ועוזר לי לסחוב את האוכל. אנחנו הולכים עכשיו במסדרון הריק.
״ג׳ייסון.״ אני מאטה. הוא מאט ומביט בי. ״השינוי שלך,״ העיניים שלו מבלבלות.
״מה לגבי השינוי שלי?״ הוא שואל ותופס בכף הרגל שלו שקית חטיפים שנפלה לי.
״אתה.. עברת את כולו?״ גמגמתי. הוא חייך והרים את השקית אל היד שלו.
״לא,״ ענה. ״למרות שהפסקתי לגדול, עדיין יהיה חלק בתוכי אנושי, שיעלם אחרי כמה שנים.״ ג׳ייסון פותח את דלת החדר שלי ומניח לי להכנס. אני מניחה את החטיפים על המיטה.
״אז אם מישהו ידקור אותך בלב או תישרף, אתה יכול להפגע?״ אין לי שמץ של מושג למה שאלתי את זה. ג'ייסון מחכך את כף ידו בסנטר שלו ובוהה החוצה.
״כן, בערך. אבל צריך לדקור אותי הרבה פעמים ולחכות שהאש תגיע לעצמות שלי.״ הוא צוחק. ״אני צריך לדאוג?״ ג'ייסון מחייך חיוך שובב ומביט בי בשאלה.
״לא, רק שאלתי. מה אתה יודע על השינוי שלי?״
״טוב, זה יותר קל לאנשי זאב להשתנות לצורה הזאבית שלהם אחרי השינוי הטבעי הראשון בליל ירח מלא. כמו ערפדים, הם לא יכולים לגדול לאחר גיל עשרים וחמש, אלא אם הם ננשכו יותר מאוחר. במקרה הזה, או שהם מתים, או שהם נשארים באותו המצב.״ הוא אמר והניח את השקיות על המיטה שלי.
״שאלתי על השינוי שלי,״ צחקתי. ״לא התכוונתי לשינוי של אנשי זאב בכללי.״ מיילי לא הייתה בחדר, אז הנחתי שהיא בספריה. ג׳ייסון הסתובב אלי לרגע ופנה אל החלון.
״אני חושב שעוד שנה או שנתיים תפסיקי לגדול, ותיראי יותר כמו זאבה. צבע העור שלך יתכהה קצת והעיניים שלך יהיו קצת יותר פראיות, ויכול להיות שהן ישנו צבע. השיער שלך יהיה קצת יותר חלק ותהיי קצת יותר חסונה, החושים שלך יתחדדו. המהירות. צורת הלחימה. עצמות הלחיים שלך ישקעו קצת.״ הוא נעצר. נעמדתי לידו והבטתי בו היד שלי קרובה לשלו. ״את תרצי להיות יותר משוחררת ולהסתובב יותר עם הלהקה שלך, ותסתכלי על יצורים אחרים שונה.״ הוא שתק.
״לא, אני לא.״ ביטלתי את דבריו ונשענתי עם גבי על הקיר, כך שפניי מופנות אליו.
״כן, את כן. ואת בטח תנסי להלחם בזה אבל לא תצליחי. ואני לא חושב שהרגע הזה
רחוק. את מתפתחת מהר.״ הוא אומר ונושם. המבט שלו משתנה מעצוב לביישן ומבולבל.
״תסלח לי?״ אני מרימה גבה ומגחכת.
״אני מתכוון, ביחסית לזאבה." הוא נראה נבוך. ״בגלל ש, את יודעת, את מפתחת יכולות חדשות.״ הלחיים שלו האדימו קצת באופן חמוד והוא צעד אל השולחן.

״ומה עם השינוי שלך? איך הוא נגמר?״ אני מנסה לשנות נושא ולא עוקבת אחריו.
״הוא אמור להגמר בזה שאני שולט ביכולת לשלוף ניבים ולהסתיר אותם, וברגע שאני כבר מפסיק להרגיש אנושי.״ הוא אומר ומרים משהו. ״וגם, בשינוי שלי, העור שלי נעשה לבן יותר. האופי הישן שלי נחלש, או במקרה שלי, מתחזק.״ ג׳ייסון מסתובב אלי כשמעטפה ועליה שמי בכתב יד מסודר ומושקע.
״אז בקרוב לא יהיו לך רגשות?״ אני שואלת ובוחנת את המעטפה בידיי, מסתירה את מהירות פעימות הלב שלי.
״יהיו לי רגשות, כמובן.״ הוא צופה בי פותחת את המעטפה. ״אני צריך ללמוד להדחיק אותם, לפי המסורת.״ ג׳ייסון עונה. אני קוראת לאיטי את פיסת הנייר ששלפתי מהמעטפה.
״רייצ׳ל ברייס היקרה, בלה בלה בלה.. אנו מצטערים להזמינך –״ ידי השמאלית עולה אל הפה שלי ואני בוהה בהזמנה.
״מה זה?״ ג׳ייסון שואל ונעמד לידי.

״זאת..״ אני אומרת ולא מביטה בו. ״ה – הזמנה. להלוויה של קייל. זה כתוב שרק עכשיו הם הצליחו לסדר את המקום לכבוד זה.״ ג׳ייסון מחבק אותי בעוד הזכרונות המזעזעים חולפים בראשי והדמעות זורמות.