האקדמיה לייצורים – פרק 20 –

כל הישויות בקפטריה קמו ורצו לעברה של מיילי. כולל אותי. דחפתי מורים, אנשי צוות ותלמידים.
הגעתי לבסוף למיילי ולמייקל, ששכב בלי לזוז. היא בכתה וטלטלה אותו, אבל הוא לא קם.
קרסתי על הברכיים שלי לידה ותפסתי בשתי ידיה. היא ניסתה להתנגד, אבל הייתי יותר חזקה.
"למה הוא לא מתעורר?" היא פנתה אלי בבכי. "למה, רייצ'ל?" עטפתי אותה בשתי ידיי.
"הוא יהיה בסדר, מיילי. הוא יהיה בסדר, אוקיי? בואי ניתן אותו לקרוליין והיא תטפל בו. פשוט תירגעי ותשתי משהו." עודדתי אותה ועזרתי לה לקום. היא רעדה. מישהו הושיט לי כוס מים ונתתי לה אותה. היא אחזה בכוס ברעד, אבל לא שתתה. קרוליין התקרבה אלינו עם שני גברים שזיהיתי כמורים. עדיין החזקתי במיילי, והיא עדיין בכתה.
"הוא פשוט קרס. אני לא יודעת למה.." היא דיברה והקשבתי לה. "זה אף פעם לא קרה לפני כן,"
"אני יודעת, אבל אל תדאגי, אוקיי? הם יטפלו בו. בואי, נלך מפה." הובלתי אותה מחוץ לקפטריה. היא הניחה את כוס המים על שולחן אקראי, אבל לקחתי אותה בכל זאת.

"הוא יהיה בסדר," אמרתי כשהתיישבנו על המיטה שלה. היא נשכבה אחורה על המיטה ונאנחה. היא הביטה בכוס המים לרגע והסיטה את המבט. "את רוצה לקרוא או משהו?" קמתי מהמיטה ועברתי לספרייה שלי. שלפתי רומן שאהבתי במיוחד ונתתי לה אותו.
"תודה," היא אמרה והסתכלה עליו. היא העבירה את ידה על הכריכה הקדמית והאחורית ופתחה בעמוד האחרון. היא הסתכלה עלי והבחינה שאני מרימה גבה. "מה? אני עושה את זה כל הזמן." היא נשענה לאחור על הכריות ולאחר מכן עברה לעמוד הראשון והחלה לקרוא.
צחקתי לרגע. "זה בסדר. גם לי יש הרגלים מוזרים." משכתי בכתפיי. "אני הולכת ללימודים, את תהיי בסדר בינתיים?" היא הנהנה ושילבה את רגליה. טפחתי על הקדקוד שלה ויצאתי.

"היי," התיישבתי ליד כריס בשיעור אנגלית, מניחה את התיק שלי על השולחן. הוא לא ענה.
מה קורה עם אנשים היום? "אתה בסדר?" שאלתי בדאגה.
"אני.. אני לא יודע." הוא הניח את ראשו על השולחן וסירב להביט בי. "דברים מוזרים קורים,"
"יהיה בסדר, כריס. אל תדאג." הסתובבתי אליו והחזקתי לו את היד. קרוליין נכנסה לכיתה והרמתי את מבטי אליה. היא הנהנה וחייכה קצת, ונאנחתי בהקלה. מייקל יהיה בסדר.
"כריס." אמרתי וטלטלתי את כתפו. "כריס, קום." טפחתי על כתפו כמה פעמים והפצרתי בו להרים את הראש. הוא דפק את אגרופו על השולחן ברטינה ונאנח. יופי.
"מה?" הוא נשען אחורה על הכיסא והעביר את שתי ידיו בשיערו. הנחתי את ידי על כתפו.
"מייקל יהיה בסדר. קרוליין אמרה את זה הרגע. בוא פשוט נלמד, אוקיי?" אמרתי ופתחתי את הספר שלו. הוא נשך את שפתו התחתונה והנהן. קרוליין התחילה ללמד וכתבה דברים על הלוח. מכיוון שלא לקחתי את הפלאפון שלי ללימודים, פתחתי את המחברת והתחלתי לצייר.
לא ממש שמתי לב מה אני מציירת, אז פשוט הנחתי ליד שלי לטייל על הדף כמה שבא לה.
הרמתי את היד אחרי עשר דקות והבטתי במה בציירתי. העיניים שלי נפערו בהפתעה.
זה היה הצוק בשני מצבים; אני נופלת למטה, ואלכס מנסה לעזור לי. במצב השני נפלתי, כולי מוקפת זכוכיות ומדממת. אף אחד לא היה שם כדי להציל אותי.
"רייצ'ל?" קולו של כריס העיר אותי. "רייצ'ל, מה ציירת?" הוא רכן כדי להביט בציור. עכשיו העיניים שלו נפערו, ובצדק. המראות על הדף היו מזעזעים.
"אני לא יודעת, לא ציירתי משהו מסוים. זה התת – מודע שלי, אני נשבעת." הנדתי בראשי ללא סיבה. הוא הסתכל עלי והיה משהו בעיניים שלו. אני לא יודעת מה, אבל זה לא היה טוב.
שנינו שתקנו עד שהגיע הצלצול.

***
נשאר שבוע וחצי עד לנשף, וכולם כבר התחילו להתכונן: כולם כבר ידעו מה התפקיד שלהם. הבנות עזרו בקישוט, הבנים ברהיטים, המורים מארגנים, ואף אחד לא נח.
ביליתי הרבה זמן עם כריס, מאדי, סופי, וסקיילר. אנחנו מדדנו שמלות שונות ונעליים וכריס ייעץ לנו מה לעשות. מתברר שכולן קיבלו שמלות נשף מיד כשהגיעו לאקדמיה.
בארון שלי הייתה שמלה אדומה, אחת כחולה, כתומה, ושחורה.
לשמלה האדומה הייתה כתפיה אחת והיא הגיעה עד הרצפה, אז ויתרתי עליה מיד.
השמלה הכתומה הייתה חושפנית מדי, אז גם עליה ויתרתי. השמלה הכחולה הייתה דומה לשחורה, אבל העדפתי את השחורה. היא הייתה שמלת סטרפלס שהגיעה לי עד הברכיים עם חגורה שרקומה לה בצבע תכלת. היא הייתה מושלמת.
יצאתי מהשירותים עם השמלה ונעלי העקב שסופי השאילה לי, קצת מהססת.
כולם פשוט בהו בי בשקט. "מה? זה זנותי מדי?" שאלתי. כולם הנידו בראשם באותו הזמן, וצחקתי.
"זה.. אלוהים אדירים, זה מושלם. תעמדי ככה." כריס התקרב אלי ואסף את השיער שלי ביד אחת. הבנות מחאו לו כפיים ושרקו.
"אתה פשוט גאון, כריס. אם לא היית הומו הייתי מתחתנת איתך." צחקה סופי.
"אני יודע, אבל אני לא בוחר איך להרגיש. מצטער, יקירה." עטף את כתפיה ביד הפנויה.
"חבר'ה?" אמרתי. "אני עדיין עומדת כאן כמו בובה. אפשר להוריד את זה?"
"אה, בטח. סופי, את עכשיו. לכי תמדדי את השמלה הסגולה שיש לך על המיטה." כריס ענה ונקש באצבעותיו. הוא שיחרר את השיער שלי והתיישבתי על אחת המיטות. העפתי מבט אחרון במראה והורדתי את הנעליים. לאחר מכן הורדתי בזהירות את השמלה והחזרתי את החולצה והג'ינס שלי עלי. נעלתי את האולסטאר הכחולות שלי והחזרתי את השמלה לאן שהיא שייכת. נתתי ביקורת לסופי ולאחר מכן הלכתי בחזרה לחדר שלי ומצאתי את מיילי ואליזבת' מודדות שמלות.
"זה נראה מדהים," אמרתי והפתעתי אותן. הן עמדו בשמלה כחולה ואדומה, שהתאימו לשתיהן. הן הסתובבו וחייכו אלי.
"תודה, איך שלך?" אמרה אליזבת' ויישרה את השמלה.
"לפי מי שהסתכל עלי מקודם זה מושלם. אני לא יודעת אם מושלם, אבל מאוד יפה." התיישבתי על המיטה והבטתי בהן מחליפות בגדים. מישהו נקש בדלת, ופתחתי אותה.

"היי," אמרתי לקייל שעמד בפתח הדלת. "מה אתה עושה פה?"
הוא חייך במבוכה. "אני, אה.. את רוצה לבוא איתי לאנשהו?" שאל.
"בטח," חייכתי בחזרה והסתובבתי אל מיילי. "אתן תהיו בסדר בלעדיי?"
"לא, אנחנו נתפרק. לכי, טיפשה." היא צחקה וסימנה לי ללכת. סגרתי את הדלת ועקבתי אחרי קייל.
"לאן אנחנו הולכים?" שאלתי והבטתי בו. הוא הסתכל עלי בחזרה ושם את האצבע המורה על פיו. "זה סוד," אמר. משכתי בכתפיי והמשכתי ללכת בשקט.
הוא תפס את היד שלי ומשך אותי אל החצר. עברנו את המגרש ואת המדשאה, וכל מה שהיה אחרי זה היה רק יער.
"אנחנו הולכים ליער? זה לא, כאילו, מסוכן או משהו?" שאלתי. הוא סירב לענות לי.
"פשוט בואי." הוא אחז יותר חזק ורץ בין העצים. הגענו לקרחת יער, ובה בקתה קטנה.
בקתה.
הוא פתח את הדלת שחרקה, ונכנס לבפנים. זה הלחיץ אותי קצת, למען האמת.
"קייל, ממש חשוך. למה הבאת אותי לכאן?" נכנסתי אחריו וניסיתי להסתפק במעט האור שנכנס מבעד לדלת. שמעתי אותו מועד לרגע, ולאחר מכן תריסים נפתחו. אור חדר פנימה והבטתי בהתפעלות במבנה. היה ברור ששנים לא גר כאן איש, אבל בכל זאת, זה היה יפיפה. קייל התקרב אלי בחזרה ולקח את ידי.
"זה ממש יפה." אמרתי בשקט. הוא צחק לרגע ומשך אותי לאמצע, לא עוזב לרגע.
"אל תהרסי את הרגע." הוא אמר והניח את היד שלו על הלחי שלי. היא הייתה נעימה וחמימה. לפני ששמתי לב, התנשקנו.