האקדמיה לייצורים – פרק 19 –

אני לא מאמינה שדיברתי עם השטן. זה כל כך הזוי. החיים שלי הם חתיכת גוש הזוי.
אלוהים, אני חייבת לדבר על זה עם אלכס. או ג'ייסון. לא, הם יתחרפנו. אני אלך ישר לקרוליין.
אבל היא ישנה עכשיו. לעזאזל, נשאר רק דבר אחד לעשות. לצייר. הוצאתי את המחברת שלי וכמה עטים, אבל הופסקה מלאכתי ברגע שהפלאפון שלי צלצל. נבהלתי קצת.

"הלו?" עניתי בטון ענייני.
"היי," קולה של אריקה נשמע מעבר לקו. מה. בשם. אלוהים. היא. רוצה.
"מה?" עניתי בנבזיות מסויימת. נכון, זה לא היה נחמד מצידי, אבל היא כלבה. אני רואה את זה עכשיו. "לא הספיקה לך השיחה האחרונה שלנו?"
"תראי, החלטתי לסלוח לך. זה מה שחברות עושות, נכון? אז, אני מאשרת לך להיות חברה שלי שוב." היא אמרה וצחקקה. היא נשמעה קצת שיכורה, למען האמת. מוזיקה רועשת נשמעה ברקע. אוי, אלוהים. היא במסיבה. מתקשרת אלי שיכורה.
"את שיכורה, אריקה. תחזרי להתמזמז עם פיט ואל תתקשרי אליי שוב." פיט היה החבר
און – אנד – אוף שלה. תמיד שנאתי אותו. הוא היה בנבחרת הפוטבול ותמיד בגד בכל אחת שיצאה איתו.
"בחייך, רייצצצצ', אל תהיי כזאת. ופיט ואני נפרדנו." יכולתי לשמוע את שרבוב השפתיים שלה.
נשכתי הלחי הפנימית כדי לא להתחיל לצרוח ולהשליך את הפלאפון מהחלון. זה יעיר את מיילי. "נהדר, את מי הוא עשה הפעם?" שאלתי, מנסה להעביר נושא, לפחות עד שהיא תקרוס מהאלכוהול.
"אל תשאלי. וונדי לרנר. איך מישהו יעדיף את הפרוצה הזאת עליי?"
"אריקה." אמרתי, מנסה לסיים את ה"שיחה הזאת". אריקה הייתה זנזונת בעצמה.
"כן, חברה שלי?" היא ענתה בצחקוק מסטולי לגמרי. האלכוהול כל כך יהרוג אותה יום אחד.
"אל תתקשרי אלי שוב. אני לא חברה שלך יותר, הבנת?" ניסיתי להישמע קשוחה.
"אני יכולה לאתר מאיפה השיחה ולבוא לקחת אותך."
"אני אחנוק אותך במו ידי עם תעשי את זה. ואחרי זה אני אוציא את המעיים שלך."
השיחה התנתקה.
תודה לאל.
טוב, ציור לא יעלה בחשבון עכשיו. נכנסתי לנעלי הבית שלי ויצאתי החוצה.

לקחתי את הפלאפון שלי והתיישבתי על החומה, משחקת בעלים של אחד העצים. חייגתי את המספר של אבא שלי.
"היי, מתוקה." יכולתי לשמוע את החיוך שלו מעבר לקו. "הכל בסדר?"
"כן, פשוט.. היה לי סיוט. התעוררתי ומישהי שהייתה פעם החברה הכי טובה שלי התקשרה שיכורה, מצחקקת כמו איזו סתומה. אני לא מאמינה שהייתי כמוה פעם." אמרתי ושפשפתי את ידי במצחי. לשמוע את הקול שלו עודד אותי, לדעת שמישהו יענה לשיחות שלי מאוחר בלילה.
"אני לא חושב ששתית, אז אני אדלג על הנושא הזה." הוא צחק. "בכל אופן, מה היא אמרה?"
"היא רצתה לאסוף אותי מכאן ו.. אני לא יודעת, היא הייתה מסטולה לגמרי." נאנחתי.
"נשמע לי כאילו קשה לה להיפרד. אולי האופן שבו עזבת הכעיס אותה."
"לא, היא פשוט ממש מטומטמת. מה איתך?" ניסיתי לא להתעמק בנושא של מי שהייתי פעם.
"אני בסדר," הוא ענה. "אני מחפש לקנות דירה באיזור." כמעט נחנקתי.
"דירה? אבל אתה גר בלונג איילנד, למה לקנות דירה חדשה?" שאלתי. הבית שלו בלונג איילנד נשמע כל כך מגניב, למה שירצה למכור אותו?
"טוב, הדירה היא בברוקלין. זה הרבה יותר קרוב לאקדמיה, ויש שם משפחות נהדרות.
אבל אם את לא רוצה, אני פשוט אוותר על הצעת המחיר לבית הענק עם הבריכה והמדשאה הענקית." ענה וצחק. אוי, אלוהים. הוא חייב לצחוק עלי עכשיו.
"לא, זה נשמע נהדר!" מיהרתי לחזור בי. "אבל איך יש לך את הכסף לזה?" שאלתי בתהייה.
"טוב, ירושה קטנה ודוקטורט בפסיכולוגיה, אבל זה כלום." הוא אמר כאילו זה לא הדבר הכי אדיר ששמעתי עד עכשיו.
"וואו." שריקה קטנה נפלטה מפי. "אם תקבל את זה, מתי אתה עובר?" תקווה מסוימת ניצתה בי. שיגיד בקרוב. שיגיד בקרוב.
"כנראה שאני אספיק להעביר הכל עוד לפני חג המולד. רציתי למכור את הבית בלונג איילנד לפני שנים, ויש הרבה הצעות. עכשיו יש לי סיבה לקבל אחת." חייכתי באושר למשמע המשפט.
"תודה, אבא. זה ממש מגניב."
"בטח, ילדונת. דרך אגב, יהיה לך חדר עם מרפסת וכל מה שתרצי." הוא פשוט לא מפסיק.
"אתה האבא הכי טוב בעולם, אתה יודע?" רציתי לחבק אותו, ברצינות. הוא צחק.
"תחזרי לישון, גברת צעירה." הוא ניסה להישמע קשוח.
נדנדתי את רגליי בחיוך כמו ילדה קטנה וצחקתי. "בטח, אבא. אני אתקשר מחר."
"אני אוהב אותך." הוא אמר בשקט. "להתראות."
"להתראות." ניתקתי וירדתי מהחומה. כל הדאגות של אותו היום נעלמו לי והתחלפו בחיוכים. אני מקבלת חדר של ממש. ואבא קרוב. שיגן עלי. אני הולכת הביתה לחג המולד.
הלכתי אל החדר שלי ונכנסתי למיטה, נרדמת בתוך שניות. בפעם הראשונה מזה שבועות היה לי באמת חלום טוב.

***

"בוקר טוב," פקחתי את עיניי והתמתחתי. "איזה יום היום?" שאלתי בעייפות.
"שבת, מצחיקונת." אמרה מיילי וצחקה. "את יכולה להירגע, גברת ליליאנס לא תרדוף אותך."
"תודה לאל, היא כמו הש -" נעצרתי לרגע ופתאום הייתי עירנית לגמרי. "שיט. אני צריכה ללכת לקרוליין." קמתי והחלפתי בגדים במהירות. בקושי נעל אחת הייתה על הרגליים שלי וכבר הייתי בדלת. "נדבר בקפיטריה," קראתי אחרי ויצאתי מהחדר.
"תהני שם!" אמרה וסימנתי לה באגודל מורם. סגרתי את הדלת ומיהרתי אל המשרד של קרוליין. רצתי במסדרון ותוך כדי קשרתי את נעלי, למדתי את הלקח כשנפלתי בכיתה ד'.
הגעתי אל המשרד שלה, כושלת, והתנשפתי לרגע. היד שלי טיפסה במעלה הדלת ונקשתי.

"יבוא," הקול הנעים והרגוע שלה גרם לשרירי הכתפיים שלי להרפות קצת. פתחתי את הדלת בזהירות ונכנסתי. היא חייכה אלי מעל למשקפי הקריאה שלה.
"מה שלומך, רייצ'ל?" היא הורידה את משקפיה והסיטה את המסמכים שהייתה שקועה בהם.
"אני בסדר," עניתי והתיישבתי. "אבא שלי מחפש בתים בברוקלין, והוא אמר שיהיה לי חדר משלי.. אבל רציתי לדבר על הסיוט שהיה לי אתמול בלילה."
"בטח, קרה משהו מיוחד?" היא שאלה והפנתה את כל תשומת הלב שלה אלי. "מה ראית?"
"אני.." בלעתי את הרוק ונזכרתי במראה הדמות המלחיצה. "אני דיברתי עם השטן."
"השטן?" היא רכנה אלי קצת, מתעניינת יותר ויותר.
"הייתה לו חליפה, ו.. הוא רצה את הכוח שלי.. והשיער השחור שלו היה משוך לאחור." הפסקתי לשניה, רק כדי להבחין ברעד שלי. "אני מפחדת, קרוליין." היא קמה מהכיסא שלה והתיישבה לידי. היד שלה עטפה את כתפי בחמימות ועידוד והיא הביטה בי.
"רייצ'ל, אני יודעת על מה אני מדברת כשאני אומרת את זה.. את רדופה. את מרגישה כאילו מישהו צד אותך, ועכשיו בנית לו דמות. השטן לא קיים בעולם הזה, את מבינה? גם לא כשאת חולמת. יכול להיות שהוא קיים בעולם שאחרי או בעולם אחר לגמרי, אבל הוא לא קיים. זה היה רק סיוט. רק סיוט," היא אמרה ונישקה לי את המצח. נלחצתי כל כך והתחלתי לבכות כשסיפרתי מה ראיתי בסיוט. למרות שקרוליין הרגיע אותי קצת, עדיין הייתי לחוצה. מישהו כן רדף אותי. הדברים שקרו כאן לא קרו בלי סיבה.
כמה הייתי שמחה להיות מתה ברגעים האלה. ממש אבל.

עשיתי את דרכי לקפטריה בעייפות, אוספת את השיער שלי מחדש ומנסה להראות פחות מזעזע ממה שאני מרגישה. לקחתי צלחת קורנפלקס והתיישבתי בשולחן הקבוע, רק שעכשיו ישב שם אלכס. 'הנחתי' ברעש את הצלחת והתחלתי לאכול. כולם הסתכלו עלי בהתפלאות.
"מה?" אמרתי בפה מלא. אלוהים, זה היה מביך. בלעתי את האוכל ונאנחתי.
"מישהי קמה על הצד הלא טוב של המיטה," אמר כריס וצחק. חייכתי קצת ופירקתי את הקוקו שלי. שילבתי את הרגליים שלי מתחת לשולחן וחשבתי לרגע אם מה שהוא אמר נכון.
"אני רק עייפה," עניתי לבסוף והחלטתי לפנות לאלכס. "היי, אלכס. מה קורה?"
הוא חייך אלי בחביבות והניח את ידיו על השולחן. "סתם מסתובב בין כולם. איך הם מסתדרים." הוא צחק. "אז, איך אתם מסתדרים?" שאל, כאילו זו החובה שלו. זו לא הייתה.
"מצוין, תודה ששאלת." ענתה סקיילר. הוא הביט בה לרגע וחייך. היד שלה זזה בעצבנות.
"בטח. אז, אני אלך לשאול אחרים. תשמרו על עצמכם." הוא קם ונופף לנו לשלום.
כולנו אמרנו במקהלה 'ביי', וחיכינו שיצא מטווח שמיעה. ברגע שזה קרה, ירינו לכל הכיוונים.
"את רוצה את אלכס." קבעתי עובדה ותקעתי את אצבעי בשולחן, חוצצת בינינו.
"לא נכון," סקיי מיהרה להתגונן ונרתעה אחורה. "אני לא 'רוצה' את אלכס, חבורת תינוקות."
"אני יכולה להבין אותך." סופי נגסה בבייגל שלה. "הוא חתיך, נחמד, מבוגר יותר,
מתוק. לגמרי הייתי הולכת עליו, אם הייתי את." אמרה ונופפה במאפה החצי אכול.
"אבל את לא. ובואו נודה בזה, זה אלכס. הוא בחיים לא היה יוצא איתי."
"אה – הא! אז את כן רוצה אותו! תפסתי אותך, סקיי." אמרתי ושפשפתי את ידי אחת בשניה.
"תפסיקי להתנהג כאילו יצאת מסי-אס-איי: מיאמי! הוא פשוט אלכס, זה לא יקרה."
"בחייך, זה יכול לקרות. הוא מחבב את החבורה הקטנה שלנו." משכתי בכתפי.
"בסדר," אמרה. "בסדר. אם אני הולכת על אלכס, את הולכת על ג'ייסון." חייכה ברשעות.
נשפתי בכעס, אבל גם בצחוק. "אני וג'ייסון רק ידידים, בסדר?" אמרתי והעפתי פתית מהדגנים. "ולמה את משנה את הנושא?"
"בגלל שאני רוצה להפסיק לדבר על אלכס ועלי, גברת היגיון." אמרה כאילו זה מובן מאליו. זה היה מובן מאליו, למען האמת. אבל אתה פשוט שואל דברים כאלה.

"מייקל!" צעקתה של מיילי עלתה מהצד השני של החדר. "מייקל, תתעורר!"