האקדמיה לייצורים – פרק 18 –

NoaHPSwift 05/07/2014 883 צפיות 3 תגובות

"אלכס, תעזור לי!" צעקתי, ידי בקושי אוחזת בשורש הקטן שבולט.
"אל תעזבי!" היד שלו בקושי מגיעה אליי. מדרגה מתחתי התמוטטה היישר אל התהום.
"לא חשבתי על לעזוב, אידיוט אחד!" אמרתי בזעם, היד השנייה שלי ממששת את האדמה החמה.
"אני יודע, אבל אני מנסה לעשות פה 'טיטאניק'!"
"טוב, אני רוצה סוף טוב! וחוץ מזה, איפה המים, לעזאזל?"
"מתחתייך!"
"נכון, בגלל שאני עומדת לעשות קפיצת ראש. תעשה משהו לפני שאני צונחת!"
השורש הקטן והמסכן עמד להתפרק תחת המשקל שלי.
"רק חכי, אני אזעיק עזרה!"
"אין זמן, פשוט תעלה אותי איכשהו!" אוי אלוהים אדירים. אוי. אלוהים. אדירים. השורש כמעט בחוץ. אלכס היה לחוץ ונראה היה שהמוח שלו לא עבד באותו הרגע.
"אלכס!" צעקתי בעודי נופלת למותי, ביחד עם עוד כמה אבנים.

***
התעוררתי במיטה שלי, מכוסה זיעה קרה. איך הגעתי לכאן? הייתי בחוץ. ציירתי את הנוף שמחוץ לאקדמיה. נגעתי במצח שלי והרגשתי תחבושת. היא השתרכה מסביב למצח, והעברתי את ידי על כולה. כשנגעתי בנקודה שבין השיער לעורף, זה כאב. קמתי מהמיטה בעדינות וצעדתי אל המראה לבקרת נזקים. אז, תחבושת אחת על השיער וחבורות. אין מיילי. אין לי מושג מה קרה לי.
מה לעזאזל השעה? שעת צהריים. בטח חצי מבית הספר ישן עכשיו.
פתחתי את החדר וצעדתי במסדרון, מנסה להזכר מה קרה לי אתמול בלילה. הלכתי אל המשרד של קרוליין ושמעתי קולות מוכרים.
"אנחנו חייבים להגיב להם, הם חייבים לדעת." אבא?
"לא, אנחנו לא. ג'יין אמרה לי לפני שנים שהם צריכים לגלות לבד." איך קרוליין מכירה את האמא המתה שלי? ועל מה הם מדברים?
"קרול, היא כבר נפגעה כמה פעמים. אני רוצה שהיא תדע." הוא קורא לה קרול. אלוהים אדירים, מה מסתירים ממני? השתקתי את המחשבות שלי והמשכתי להקשיב.
"אלכס אמר שהיה לה חיזיון על ליל הנשף. זה בקושי שלושה שבועות מעכשיו. הם יגלו את זה בליל הנשף, אני בטוחה. אני אדאג לה וגם לו, אל תדאג." החיזיון שלי היה על קייל, מה?
"אם את אומרת." הוא נאנח והחלטתי לדפוק בדלת. אני מקווה שהם לא יחשדו ששמעתי.

"יבוא," נימת קולה של קרוליין השתנתה ברגע, ופתחתי את הדלת בזהירות. שני הנוכחים הסתכלו עלי בחיוך. קרוליין הייתה הראשונה לדבר. "יופי, התעוררת! שבי, בבקשה."
התיישבתי בזהירות ליד אבא שלי. "אמ.. מה קרה לי אתמול בלילה?" הבטתי בו בשאלה, היד שלו הונחה על גבי. "התקיפו אותך מאחור, מתוקה." ענה בזהירות. שיחקתי עם הידיים המזיעות שלי, מביטה בהן. "ו.. ויודעים למה?" שאלתי שוב, האוויר גלש החוצה מריאותיי.
"לא," ענתה קרוליין. "אבל אני מבטיחה לך שנמצא מי עשה את זה ולמה, ונעניש
אותו בחומרה רבה מאוד." היא חייכה וניסתה לעודד אותי. בהיתי בחלל האוויר בלי סיבה.
"איפה מיילי הייתה שהתעוררתי?"
"היא הלכה לעזור לגברת קיימברידג' לסדר את הספריה, אבל היא תחזור עוד חצי שעה בערך."
הספריה. נכון.
"ו.. וכלום לא קרה לאף אחד חוץ ממני?" הבטתי בה. היא הנידה את ראשה במבט מודאג.
"אז אני אלך. תודה בכל מקרה." קמתי ויצאתי משם. צעדתי אל החצר בידיעה שכמעט ולא יהיה שם אף אחד.

אחרי שהבנתי שאין לי מה לעשות בשיט בחוץ, הלכתי לחדר שלי. פתחתי את הדלת ברישול, לא ממש אכפת לי יותר משום דבר. לפני שהספקתי להגיב, ארבעה ישויות נתלו עלי בזעקות.
"תרדו ממני," צחקתי ודחפתי את סקיי, כריס, סופי ומאדי. הם לא הקשיבו לי, והמשיכו. "בחייכם, אני בסדר. לא סיפור גדול. אני חושבת שכבר הפצע המזורגג הזה החלים." סופי הייתה הראשונה לרדת. אחריה כריס ומאדי משכו את סקיילר וצחקו.
"אז אם זה החלים, בואי נוריד את הזוועה הזאת ממך, בסדר?" סופי אמרה ומשכה בתחבושת.
"לא עד כדי כך חזק!" צחקתי בכאב. "בכל זאת חטפתי."
"מצטערת," היא צחקקה והשמיכה להסיר את הבד מראשי. הרגשתי בנוחכות זרה והשיער על ערפי סמר. הבטתי בחלון וראיתי צל שרץ משם. "היי, חבר'ה?" אמרתי בשקט. הם הפסיקו לפטפט ופנו אלי. "מה קרה?" שאלה סקיילר והסיטה קווצת שיער אל מאחורי ראשי.
"אני חושבת שהיה מישהו בחלון," אמרתי בשקט וצעדתי אחורה. כריס התקדם בשקט אל החלון והסתכל החוצה. הוא הביט בי בחזרה. "כלום," אמר.
"בטח דמיינתי. אני אחליף בגדים ונלך למועדון, בסדר?" הרגעתי אותם, ואת עצמי. הם הנהנו והחלפתי את החולצה, החצאית והג'קט לג'ינס וגופיה. נעלתי את הסניקרס הכחולות שלי ופתחתי את הדלת. "אחריכם," חייכתי. הם חייכו בחזרה ויצאו, אחד אחרי השניה.

נכנסתי למועדון, כולם צועקים ומריעים לי. חייכתי לכולם וצחקתי. "מה לעזאזל?"
"שמענו שהכנסת לאיזה ערפד!" מישהו צעק ולחץ לי את היד. זה היה מוזר, לא כולם קיבלו אותי בהתחלה. אף אחד לא באמת האמין לזה שאני זאב ולא ערפד, אבל זה היה נכון. אני מניחה שלהפחיד איזה אויב גרם להם להסתכל עלי באור שונה.
"בבקשה, פשוט הפחדתי אותו קצת. טוב, הרבה. זה לא היה כל כך קשה."
"עדיין, כל מי שגורם למוצצי הדם להשתין במכנסיים שייך אלינו." אמר קייל והתקרב אלי.
ניסיתי להתעלם מהמראות שחזרו לי אל המוח. קייל, שוכב מת בתוך שלולית הדם של עצמו.
"זה לא כאילו שהם יותר טובים, לא ככה?" צחקתי שוב. תהיתי מה ג'ייסון יחשוב על המצב הזה, שאני מדברת על ערפדים ככה. אחרי הכל הוא אחד מהם, נכון?
התיישבתי עם כריס, מאדי, סקיי וסופי על כמה פופים והתחלנו לצחוק ולדבר על כל מני שטויות.

"דרך אגב," עצרתי אותם לרגע. "שחכתי לשאול אתכם באותו היום. מה הסיפור עם הכלבה הזאת, קיילי? היא הולכת כמו איזה נאד נפוח." עיקמתי את אפי בגועל וסופי צחקה.
"היא מכשפה, וחושבת שהיא הרבה יותר טובה מכולם בגלל שאבא שלה הוא פוליטיקאי או משהו כזה, והיא ממש ממש עשירה. אני חושבת שיש לה איזו אחוזה משלה בצרפת." סקיילר נחרה בלעג ונופפה באגרופה.
"כן, כולנו יודעים שהיא כלבה מגעילה. איך הולך עם אבא שלך?" סופי חייכה אלי בחמימות.
"בסדר, אנחנו מבלים מדי פעם. הוא מספר לי על אמא שלי והילדות שלו בניו יורק.
הוא ממש מגניב, את יודעת? הוא אמר שיש לו בית ענק בלונג איילנד ואם אני יכולה לבקר אותו פעם." עניתי והבטתי בכפות הידיים שלי. חשבתי איך ניו יורק תיראה מאז שהייתי שם, כשהייתי בת שמונה הייתה הפעם האחרונה. תמיד נסענו 'בגלל סידורים', והאבא המאמץ שלי היה נעלם לכמה שעות. עכשיו אני מבינה שהוא היה נוסע ללונג איילנד.
"יתנו לך לצאת אליו בחג המולד או בקיץ," כריס ענה והתפתל בפוף שלו.
"כנראה, אבל אני מצפה לראות שם גם חנוכיות." צחקתי. "אני חצי יהודיה, ידעתם?"
כולנו המשכנו לצחוק, ולבסוף התפזרנו כל אחד אל חדר המגורים שלו.

"היי," אמרה מיילי כשנכנסתי. "תראי, אני מצטערת על -"
"- מייקל?" המשכתי אותה. "אני יודעת, זאת לא הייתה אשמתך. אל תדאגי. אני לא
מאשימה אותך שהוא קצת.. אמ.. מטורלל, אם תרשי לי." אמרתי במבוכה, לא ידעתי איך היא תגיב. היא חייכה בהקלה ונאנחה. כנראה שהיא יודעת שמשהו דפוק במוח של אחיה.
."כן, בערך. הוא לא בסדר. הוא עבר התמוטטות עצבים לפני שהגענו לכאן, אז צפיתי במצבים הלא טובים שלו." היא משכה בכתפיה והסמיקה קצת.
"אה," אמרתי. הרגשתי קצת רע בשבילה, שהיא הייתה צריכה לגדול עם אח בעייתי. תהיתי מה היה קורה אם הייתי גודלת עם אחי. כנראה שהיינו רבים כל הזמן. אני לא אדם קל.
החלפתי את בגדי לגופיית סבא ומכנסיים קצרים, מודעת לכך שהיא צופה בכל צעד שלי.
לא הייתי ביישנית בחברת בנות, אבל בחברת בנים קצת. הרגשתי פגיעה מולם, אבל בכל צעד בשינוי שאני עוברת כאן הרגשתי חזקה יותר. לקחתי את האייפוד והאזניות ונכנסתי מתחת לשמיכה. מיילי חזרה אל הספר שלה ואני הקשבתי למוזיקה, מניחה את ראשי על הכרית ותוהה איך כל העולם שהכרתי פעם התמוטט בשנייה אחת, בצרחה אחת, ונשיכה אחת. איך הכרתי את ג'ייסון ומיילי, כריס וסופי, מייקל וסקיילר, ואלכס. לא יכולתי לחשוב על כך.
ניסיתי, אבל הוא היה שם. מחייך. גדול ושרירי. מנהיג. אם הוא כן אחי, למה זה הופך אותי?
לסגנית שלו? ומה לעזאזל הגורל שלי? מי רודף אחרינו, ובכלל, תהיה מלחמה?
ניסיתי להתרכז במוזיקה באייפוד, אבל השיר התחלף בדיוק לאחד שניער אותי לגמרי.
Sympathy For the Devil, הרולינג סטונז.

נרדמתי, סיוט מגיע.

**

הייתי בהופעה של להקה לא מוכרת, אריקה עומדת לידי ומנופפת בידיה. להקת קאברים. שרה את השיר של הסטונז. נזכרתי בסצנה מ'צופן דה וינצ'י', שבו הלבקן מלקה את עצמו על כך שחטא. הדשא הפך לשחור ואז זרח באור לבן, כולם צורחים מסביבי את המילים.
ברק בשמיים. רעם. השמיים הפכו לאדומים, כל הכוכבים נמחקו כאילו לא היו שם מעולם.
קולו של מיק ג'אגר נשמע ברקע במקום סולן הלהקה הצעיר, ודמות בחליפה אדומה עמדה מולי. שיערה השחור היה משוך לאחור באופן שהזכיר לי את ד"ר שפרד מ'האנטומיה של גריי'.
הלכתי כמה צעדים אחורה, רק אני עמדתי בחשכה.
"ממה את בורחת, רייצ'ל ברייס?" הוא אמר בקול עמוק וטון קשוח. "תעמדי איפה שאת."
עמדתי איפה שאני ללא רצון. פחדתי.
"מה אתה רוצה?" שאלתי, הקול שלי היה נשמע הרבה יותר חלש ממה שקיוויתי.
"אני רוצה את הכוח שלך, ילדת ירח. את האפשרות לצפות בעתיד."
הוא צחק, נכון? הכוח שלי לא היה כל כך אדיר כמו שכולם ציפו. "למה?" פלטתי.
"כוח רב ניתן לי, ילדה, אבל לא הכוח הזה. את יודעת מה יש בידייך? את יודעת כיצד לשלוט בו?" הוא אמר. אלוהים אדירים, הלוואי שלא ידעתי מול מי אני עומדת.
"מי אתה?" שאלתי בתקווה שהוא יענה לי אחרת. כמובן שלו, הרי החיים שלי בזבל.
"אני חושב שכבר ניחשת, נכון, יקירתי?" קילשון אדום ובקצותיו להבות הופיע בידו. קרניים קטנות בצבצו.

**

קמתי מכוסת זיעה קרה על כל הפנים.

אוי, שיט.


תגובות (3)

חחחחחחייייייח אלוהים.
היא ראתה אותי!

05/07/2014 22:09

    נכון
    והיית עם חליפה
    ושיער כמו של ד"ר שפרד XDD

    05/07/2014 22:38

ואו מושלם

06/07/2014 00:10
14 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך