האקדמיה לייצורים – פרק 15 –

חזרתי מאוחר אל החדר שלי, עייפה לגמרי מהיום הארוך שעבר עלי. לא ידעתי אם ג'ייסון מחכה לי, אבל לא היה לי אכפת. כל מה שרציתי היה להיכנס אל הפיג'מה שלי ולישון.
לא הופתעתי למצוא את מיילי ישנה, ספר מונח ליד הראש שלה. התקדמתי בשקט אל המיטה שלה והנחתי את הספר על שידת הלילה שלה. ניגשתי אל הארון והחלפתי לבגדים אחרים, בקושי גוררת את עצמי. נכנסתי מתחת לשמיכה וניסיתי להרדם למשך עשר דקות.
תודה לאל שבסופו של דבר כבר לא בהיתי בתקרה והצלחתי להרדם. עד שהגיע סיוט, כמובן.

***
"מישהו ראה את קייל?" קראתי בלחץ. "קייל!" צעקתי ונעלי העקב התנדנדו בידי.
אוי אלוהים, זה היה ערב הנשף. אני רואה עכשיו את העתיד. 'בבקשה, תהיה טוב.' חשבתי.
"קייל, איפה אתה?" צעקתי שוב. התרוצצתי בין התלמידים המבוהלים, אנשי צוות מנסים להרגיע את כולם ללא הצלחה. הבטתי אחורה וראיתי את אליזבת' מדברת עם ג'ייסון.
הוא הסתכל עלי ונשך את שפתו. קמטתי את מצחי בבלבול. מה ג'ייסון רצה? אלוהים, זה חרא כישרון.
המשכתי לרוץ בין כולם ברגליים יחפות מדי פעם אני מרגישה דקירות קטנות ברגלי.
יופי, בקבוקי שתיה שבורים, ואני דורכת עליהם.
צעדתי במהירות אל הכניסה לאולם הנשפים, הדאגה עולה ככל שהזמן עובר.
"קייל!" אני קוראת שוב ושוב, אבל אין עונה. יצאתי בזהירות אל החצר וראיתי דמות שוכבת ליד החומה. רצתי אליה, לא בדיוק חושבת על המעשים שלי. נעצרתי ליד הדמות, הכל היה כל כך חשוך, אבל אני חושבת ששמעתי משהו זז לידי. הרגשתי משהו חמים, נעים ודביק מתחת לרגליים היחפות שלי.

אוי אלוהים אדירים.

אני דורכת בשלולית דם.

והפנים שלה היו אלה שחיפשתי.

***
התעוררתי בבת אחת, שטופת זיעה קרה. למה לעזאזל לבשתי טרנינג הלילה?
קמתי ברעש, רק לאחר מכן אני מבינה שמיילי ישנה ואני צריכה לגשת לארון בשקט. הוצאתי גופיה נורמלית ומכנסיים קצרים. החלפתי מהר בגדים ליד החלון, כדי להרגיש את
האוויר הקר של הלילה. ניגשתי אל השירותים ושטפתי את הפנים, בוכה כמו תינוקת.
התהלכתי בחדר, מפזרת את השיער שלי ואוספת אותו מחדש שוב ושוב. הסתכלתי מחוץ לחלון, אל אורות העיר. לקחתי את נעלי הבית שלי וחמקתי אל מחוץ למגורי הבנות. עברתי בשקט ובמהירות את החצר לעבר החלונות של מגורי הבנים. הבטתי למעלה, אל אחד החלונות הגבוהים. לא, לא תהיה לי בעיה לטפס את זה. בכלל לא.
שלחתי יד אחת לעבר הקיר, מתחילה לעלות על הקיר ולא לעבור מול שום חלון.
הגעתי אל אדן החלון של ג'ייסון, והתיישבתי עליו. הבטתי לבפנים. הוא שכב על המיטה ושיחק עם כדור טניס, שזרק למעלה לתפס אותו בקצב. "ג'ייסון!" לחשתי – צעקתי. הוא התייצב, והשרירים שלו התקשחו. "מי זה?" אמר. גלגלתי עיניים באדישות.

"זאת אני, דביל." התקרבתי יותר אל החלון, כדי שהוא יוכל לראות אותי. העיניים שלו התבהרו.
"מה את עושה כאן?" לחש ועזר לי להכנס אל החדר שלו. נאנחתי ושילבתי ידיים.
"היה לי סיוט. אבל אחד ממש מזעזע. ומיילי ישנה." שילבתי את הידיים שלי יותר צמוד אל גופי, מודעת פתאום למה שאני לובשת. "ואם אני הייתי ישן?" גיחך. הרמתי גבה ברצינות.
"בסדר." אמר. "מה אם היה פה מישהו?"
"אתה חושב שהיה לי אכפת? הייתי מעיפה אותו מהחלון." הרמתי את הסנטר בגאווה.
"תני לי לנסח את זה יותר טוב," ניסה את מזלו שוב. "מה אם הייתה פה מישהי?"
"מה אם הייתי מרביצה לך עכשיו וגורמת נזק שיקח לו זמן להחלים?" הרמתי את האגרוף שלי.
"אני מוותר, את קשה מדי עכשיו. מה ראית בחיזיון?" צחק קלות.
"אם תואיל בטובך להפסיק לצחוק, אני אגיד לך. תהיה רציני לרגע, ג'ייסון." רטנתי.
"אני מצטער," הוא התיישב על המיטה שלו וקבר את פניו בידיו, מוריד אותן לאחר מכן.

"ג'ייסון, ראיתי את הלילה של הנשף. משהו יקרה, וקייל.. קייל ימות.." אמרתי בשקט את המשפט האחרון.
ג'ייסון הביט בי כלא מאמין. "קייל – מה.. מה? הוא ימות?" אמר לבסוף. "את בטוחה שזה מה שראית?"
הנהנתי בשקט. "כן," עניתי והקול שלי רעד. הדמעות שלי ירדו שוב, וראיתי שג'ייסון אובד עצות.

"אני.. אני לא טוב בלעודד אנשים. חכי כאן." הוא קם ויצא מהחדר אל המגורים של הבנים.
התיישבתי על הרצפה בחדרו של ג'ייסון והתחלתי לבכות. הדלת נפתחה באיטיות, ולא טרחתי לבדוק את מי ג'ייסון הביא. הפנים שלי היו קבורות בידי ולא ראיתי כששתי ידיים תפסו את שלי והרחיקו אותם. הבטתי במי שעשה את זה, וראיתי את כריס, השפה שלו בין שיניו.
כרכתי את הידיים שלי שלי סביבו וחיבקתי אותו. הוא חיבק אותי בחזרה ולחש באוזן שלי שיהיה בסדר. הוא ניתק את החיבוק שלנו והביט בעיניים שלי.
"אני חייב ללכת, אוקיי? את תהיי בסדר?" שאל ותפס את פני בידיו. הנהנתי בזהירות וניגבתי את העיניים שלי. "כן," אמרתי. הוא חיבק אותי פעם אחרונה ויצא מהדלת. נשארתי
לשבת על המיטה של ג'ייסון, נועצת בו מבטים. הוא היה שעון על הקיר עם ידיו משולבות ובוהה בי. "איך את מרגישה?" הוא התקרב בהיסוס. "יותר טוב עכשיו?" קמטי דאגה הופיעו על מצחו. הנהנתי והבטתי מחוץ לחלון שלו, בלי להגיד כלום. ג'ייסון התיישב לידי והיד שלו עטפה את הכתף שלי. "אני מצטער," לחש באוזן שלי. הידיים שלי חיבקו את המתניים שלו וקברתי את הפנים שלי בחזה שלו.

*
"רייצ'ל?" קולה של מיילי נשמע והיד שלה טלטלה את כתפי. העיניים שלי נפקחו באיטיות והפנים שלה נגלו אלי. "בוקר טוב," חייכה.
"היי," חייכתי בחזרה, מתיישבת לאט ומשפשפת את העיניים. "כבר בוקר?"
"כן, הבאתי לך משהו לשתות." היא התיישבה לידי והושיטה לי כוס קרטון מהבילה. אחרי שצחצחתי את שיני לקחתי ממנה את הכוס ולגמתי מהמשקה. "אאו!" קראתי כשהלשון שלי נכוותה מהקפה החם.
מיילי צחקה. "כן.. הייתי צריכה להזהיר אותך שזה חם. אופסי." צחקקה והתיישבה על המיטה שלה. "אה – הא!" הנהנתי ברוגז והלשון החמה והנפוחה שלי בחוץ, מקררת את עצמה.
"סודה באמת!" אמרתי.
"מה?"
"אמרתי, סודה באמת." רטנתי. "לעזאזל, ס..סודה. סודה. ת-ו-ד-ה! הצלחתי!" חייכתי בטיפשות. הנחתי את הכוס על שידת הלילה וניגשתי אל המראה.
"מה שתגידי," מיילי אמרה וצחקה. "דרך אגב, אלכס ביקש ממני למסור לך לפגוש אותו באולם הספורט בעוד עשר דקות." היא גירדה מתחת לציפורניה ונשכבה אחורה.
"הוא אמר למה?" שאלתי. נזכרתי שאני צריכה לספר לו ולקרוליין על קייל והסיוט שלי, אני רק מקווה שאני לא אתחיל לבכות באמצע. מה שראיתי היה דיי מזעזע.
"משהו על אימונים וזמן איכות.. אני לא יודעת." המהמה בניסיון להזכר. החלפתי בגדים מהר למכנס ספורט קצר וחולצה מקושקשת, נועלת את הסניקרס שלי.
"אוקיי. נראה אותך אחר כך." נפרדתי ממנה ויצאתי מהחדר. ציירתי במוחי את מפת האקדמיה ופיסלתי את דרכי אל אולם הספורט.
כשהגעתי אל החצר, התחלתי לרוץ. "אחלה רגליים, רייצ'ל!" מישהו צעק בגסות.
"תודה!" השבתי בציניות והמשכתי לרוץ אל האולם. כשלבסוף הגעתי, מתנשפת, אלכס עמד בפתח.

"היי," התכופפתי והתנשמתי, הידיים שלי על הברכיים. אלכס לא הגיב, רק שילב ידיים.
"את מאחרת, והסיבולת שלך לא משהו."
"מה, זה? לא.. זה.. זה רק חימום, אתה.. אתה יודע." התנשפתי והנפתי את ידי בביטול.
"תיכנסי, יש לנו הרבה עבודה לעשות." החווה בראשו והסתובב כדי להכנס אל אולם הספורט.

"אה.. למה קראת לי?" שאלתי, תוהה בעצם מה אני עושה פה. נשענתי על הקיר בעוד הוא מסתובב הלוך ושוב בחדר. "את צריכה להתחיל להתאמן, ולדעת איך להשתנות."
"אתה באמת לוקח את התפקיד שלך ברצינות,"
"כן, אני כן. לאט לאט אנשי הזאב בעולם נעלמים, רייצ'ל. למה? בגלל שהם לא יודעים להגן על עצמם מפני ערפדים ויצורים אחרים. בעיקר את צריכה להגן על עצמך, נכון?"
הוא יודע על החזיונות של אתמול?
"אלכס -"
"אני יודע שהיה לך חיזיון אתמול, רייצ'ל. היית צריכה לבוא ולהגיד לי או לקרוליין."
"היו לי שני חזיונות אתמול. איזה מהם לספר לך קודם? כי שניהם מזעזעים, אתה יודע."
"את הראשון."

"ראיתי את אמא שלי ואבא שלי מחוץ לאקדמיה, לפני עשרים שנה. היא אמרה שהילדים שיוולדו להם יצטרכו להנהיג את הלהקה לעתיד טוב יותר, או משהו כזה. היא גם אמרה שאני ואחי נצטרך להוביל אותם לנצח מישהו."

"אבל -"
"אני יודעת שאתה מנהיג את הלהקה, ואני בעצמי לא רוצה להנהיג אותה. אני לא יודעת איפה אחי, אבל אני אחכה לו. אני יודעת שהוא לא מת."
"אני מסכים. עכשיו, בבקשה, ספרי לי את החיזיון השני."
רעדתי כשנזכרתי בסיוט שלי אתמול, אבל הייתי חייבת לספר לו.

"זה היה ליל הנשף. משהו קרה, אבל אני לא יודעת מה. חיפשתי את קייל, אבל לא מצאתי אותו. יצאתי אל החצר כדי לראות אם הוא שם, ומישהו שכב ליד החומה. התקרבתי, והייתה שם שלולית דם. אני יודעת שמישהו זז לידי, אבל אני לא יודעת מי. בכל אופן, הדמות שנהרגה ליד החומה הייתה קייל."

שתיקה.
ואז אלכס שבר את השתיקה.
"אז.. קייל הולך למות? את בטוחה?" שאל, צער בעיניו. העיניים שלו התכהו, אבל לא מתוך כעס. שילבתי ידיים כשהרגשתי את עור הברווז על עורי. נורה הבזיקה במוחי לפני שיכולתי לעצור אותה. "אה, אלכס? אפשר לשאול אותך משהו?" שאלתי במבוכה.
"בטח," משך בכתפיו. לפני שעצרתי את עצמי, השאלה נפלטה מפי במהירות, ולא שלטתי עליה. "בן כמה אתה?"

"תשע עשרה, למה?"