האקדמיה לייצורים – פרק 14 –

"שמעתי שאת הולכת עם קייל לנשף," ג'ייסון רכן להעתיק מעל השולחן שלו.
"מאיפה שמעת?" כתבתי עם העיפרון על הנייר, שולחן לפניו. המורה סימן לנו להיות בשקט והסתובב בחזרה אל הלוח. הוא קשקש משהו על מלחמת אזרחים תוך כדי כתיבה.
"התפלשתי בתוך המחשבות שלך," גיחך בשקט, יכולתי להרגיש את החיוך המרגיז שעלה על פניו.
"תפסיק להלחיץ אותי, דביל. אני אנקום." אמרתי בזעף מזויף וקרעתי את אחד הדפים מהמחברת. ג'ייסון צחקק לרגע ברשעות ושתק. בדיוק כשעמדתי להעיר משהו, כאב חתך את אחת האצבעות בכף היד הימנית שלי.
"הכל בסדר?" ג'ייסון שאל בשולחן מאחורי, דאגה מדגדגת את קולו המחוספס.
"אני חושבת שעומד להיות לי חזיון." עניתי בשקט, מביטה אחורה. הוא הרים את המבט שלו אלי בזהירות. "את רוצה לצאת החוצה?" שאל. הנהנתי בשפתיים קפוצות והסתובבתי.
"אחמ," כחכחתי בגרוני בקול והרמתי יד. המורה הסתובב והביט. "אני לא מרגישה טוב, אני יכולה לצאת אל האחות?" שפשפתי את הבטן שלי בכאב מזויף. הזרוע השמאלית שלי עקצצה.
"כן, בטח. ג'ייסון, תלווה אותה?" ענה המורה בקול רשמי ומבטא ספרותי כבד ומיושן.
"ברצון, אדוני." ענה ג'ייסון וקם, יש נגיעות של חיקוי המבטא של המורה בקולו.
"את באה?" הושיט את היד שלו אלי. לקחתי אותה וקמתי איתו, משתדלת לא לפלוט משפט מגוחך בעל מבטא מגוחך עוד יותר. הנהנתי וצעדתי אל הדלת. הכאב הכה בשתי הכתפיים שלי ומעדתי קצת. ג'ייסון מיהר להסוות את הנפילה ואחז בי יותר חזק.

"איך את מאטה את זה?" לחש באוזן שלי ופתח את הדלת. יצאנו במהירות, הכאב מתפשט.
"אני לומדת לשלוט בזה, פחות או יותר." עניתי ואחזתי בכתף שלי, נאנקת מהכאב.
"מגניב. נישאר כאן?" עצר ליד אחד העציצים. תלמידים אחדים עברו שם, בדרכם לשירותים או משהו. הנדתי בראשי וידי עזבה את הכתף שלי למען השריר של ג'ייסון.
"לחצר, ומהר. אני לא יכולה להאט את זה יותר. אחרי זה אני צריכה שתרוץ לקרוליין ותיקח אותי כשאני אצא מההלם, אוקיי? אני לא יודעת מה הולך לקרות בחיזיון, אבל אל
תרפה ממני. הכל מובן עד עכשיו?" עניתי וצעדתי, נופלת כל כמה פסיעות.
"כן. קרוליין. לרוץ. אחרי ההלם. הבנתי." קפץ את שפתיו ומשך אותי אל אחד השיחים.
"זה כואב עכשיו, ואתה לא יכול לעצור את זה, ג'ייסון." עניתי ולא יכולתי להתנגד לכאב שפרץ אלי. הוא הנהן ואחז בי.

***
"ג'יין! הכל בסדר?" קול קרא לעבר דמות של אישה צעירה, בשנות העשרים לחייה, שיצאה מהכניסה לאקדמיה. וואו. הבניין היה נראה אז הרבה יותר חדש. הבטתי בזוג.
הגבר הצעיר היה אבא שלי, הרבה יותר צעיר מעכשיו. הוא היה משהו. האישה הייתה בעלת שיער חום שמגיע לה עד הכתפיים, ועיניים בדיוק כמו שלי. רגע, זה חזיון אל העבר?
"ראיין, אנחנו צריכים לברוח. הם ירדפו אחרינו." היא התנשפה והחזיקה את הבטן שלה.

נכון. היא הייתה בהריון הראשון שלה.

"אבל חשבתי שהם המשפחה שלך, ג'י. למה שהם יפגעו בך?" ראיין הצעיר בעשרים שנה שאל.
"ראיין, תמים שלי. הם לא המשפחה שלי. גדלתי איתם, אבל הם לא משפחה. הם אמרו שאני מפרה את המסורת ואני כופרת של המין שלנו. הם יצודו אותנו." היא בלעה רוק.
"אני אלך איתך לכל מקום שתרצי, ג'יין. לא אכפת לי לאן, רק תגידי ונטוס מפה." הוא נישק את פרקי אצבעותיה בעדינות ונעצר על טבעת יהלום קטנה. המבט שלה התרכך לרגע, אבל הפך שוב לנחוש. "בוא נלך." היא תפסה את ידו והוליכה אותו אל השערים הישנים בחזקה.
"חכי! אולי נוכל לדבר איתם?" הוא גרם לה לעצור ולהסתובב. היא הביטה בו והיד שלה עלתה אל לחיו. "יקירי, אתה לא מבין." היא אמרה בנועם, מנסה לגרום לו לזוז.

"אז תסבירי לי," הוא הסתובב והוריד את ידה, משאיר אותן צמודות ביחד. היד השנייה גם היא החזיקה את ידה. "אני רוצה לדעת."

"בסדר." הקול שלה נשבר והיא השפילה את ראשה. "אנחנו צריכים לשלוח את הילד מכאן.
ואם יוולדו אחריו עוד, גם אותם. הם צריכים לגדול ולהיות עצמאיים, ראיין. יום אחד הם יחזרו לכאן איכשהו, והם יהיו מוכנים להתמודד עם מה שיארוב להם שם. הם צריכים להוביל את הלהקה ביחד, או לחוד. לגורל טוב יותר, אתה מבין? אם לא, הם ימותו. היעוד שלהם הוא לנצח את -"

***
"מה לעזאזל!" יצאתי מההלם בכעס. "ראש מזורגג!" הכיתי אותו, משתדלת לא לגרום נזק לעצמי אבל עדיין כועסת. ג'ייסון צחק ותפס את היד שלי, מרחיק אותה בשעשוע.
"מה קרה שם?" שאל, חצי מגחך. "גילית דברים חדשים על סדרות דפוקות באמטיוי?"
"לא," הוצאתי לשון. "אלה היו אמא ואבא שלי כשהם היו כאן ביחד לפני עשרים שנה. היא סיפרה לאבא שלי על 'נבואה' או משהו כזה שאני ואח שלי צריכים לחזור לכאן ולנצח משהו, אבל אני לא יודעת מה זה המשהו הזה, כי החזיון הפסיק באמצע!" רקעתי ברגלי בכעס.
"יש לך אח? ממתי?" שאל בפליאה. נאנחתי ושפשפתי את המצח.

"מאז שאבא שלי סיפר לי, לקרוליין ולאלכס היום. לפי החזיון, היו אמורים להפריד אותנו רק כדי שנלמד על החיים או משהו כזה ונחזור לכאן מוכנים להתמודד עם מה שזה לא יהיה." נאנחתי בפעם השניה ושילבתי את ידיי.

"אז.. את יודעת מי זה אח שלך?" שאל בהיסוס, כנראה מהפחד שאתפרץ עליו.
"לא, אני יודעת רק שעוד שלושה שבועות הוא בן עשרים והוא אח שלי. עוזר, הא?" רטנתי.
"את יכולה לשאול את אבא שלך מה השם שלו, נכון?" הביט בי בשאלה.
"לא, ניסיתי. הוא אמר ש'כשהיום יבוא, תדעי, יקירה שלי.' ממש כיף, הרפתקה. או!!" נשפתי בזעם. "פשוט אבא לתפארת."
"יותר טוב משלי," ג'ייסון אמר וניסה לעודד אותי בגיחוך המקסים שלו. "עכשיו בואי לקרוליין."
"לא, אפשר לעשות את זה מחר? אני עייפה כמו גיהינום." עצמתי את עיני ודמיינתי את המיטה שלי. פקחתי את העיניים והיה אפילו חשוך יותר בחוץ.

"זה אמצע יום הלימודים." הרים גבה. "צריך לחזור לכיתה."
"אחי, נגמר השיעור. השיעור הזה היה האחרון, והוא נגמר לפני עשר דקות." עניתי בשעשוע.
"אם ככה," כחכך בגרונו. "תרצי שאני אלווה אותך לחדרך, עלמתי?" חיקה את קול המורה.
"ברצון, נערי." חיקיתי את נימת קולו ושמתי את ידי בידו. הסתרתי צחוק וצעדתי.
"תנסי לא ליפול." צחק עלי. רטנתי ושפשפתי את הזרוע השמאלית שלי.
"תנסה לא להיות כל כך דפוק." דחפתי אותו קצת והתקדמתי.

"אני ארדוף אחריך, את יודעת!" הוא התקדם אלי במהירות, אבל לא במהירות העל שלו. במהירות הנורמלית. "אני זאב!" צעקתי אחרי ורצתי אל החדר.
"ואני ערפד, להזכיר לך! מהירות על וכאלה!" רצתי יותר מהר אל הכניסה למעונות וצחקתי עליו. "שלום." נעמד מולי בהפתעה. נעצרתי במהירות, ונפלתי ישר על התחת.
"אתה באמת מניאק." אמרתי וקמתי בזהירות.
"את לא רעה בעצמך," גיחך ג'ייסון והושיט את ידו בפעם האלף היום בערך.
"אני שונאת אותך," רטנתי בשקט ונשענתי על דלת חדרי. "לילה טוב."
"לילה טוב," הוא תפס את החלק העליון של הראש שלי ונישק לי את המצח. הוא הביט בי לשנייה ואז הסתלק מהר יותר משיכולתי לשנות הבעת פנים. נכנסתי לחדר מבולבלת, אבל עוד יותר כשראיתי את כריס ומיילי מתווכחים על ספר באמצע החדר.

"אחמ?" כחכחתי בגרוני וגמרתי לשניהם להפסיק לדבר. "תסבירו את עצמכם, כאילו."
"הו, פשוט שמעתי שלא הרגשת טוב אז הלכתי לחדר האחות, אבל לא היית שם, אז באתי לפה. אני מקווה שזה בסדר," ענה כריס וחייך במבוכה. הרמתי גבה וחייכתי.
"בטח , אתה יכול לבוא. פשוט תהיתי." צחקתי וניגשתי אל הארון החום הגדול שעמד בצד.
"רייצ'ל?" שאלה מיילי בבלבול.
"אין משהו לשתות כאן, למען השם?" רטנתי וחפרתי יותר עמוק. יכולתי להרגיש את המבטים שלהם עלי.
"יש במועדון, ואני הולך לשם עכשיו.. הבנות מחכות, את באה?" הוא צעד אל הדלת וסימן לי לבוא איתו. הנדתי בראשי ואמרתי שאבוא מאוחר יותר. הוא הנהן ויצא בשקט.

"את יכולה להגיד למייקל שאני לא הולכת איתו לנשף?" שאלתי את מיילי ולבשתי חצאית עור שחורה שמגיעה לי עד הברכיים.. הוצאתי חולצת פסים כחולה ואפורה ואת הסניקרס שלי.
"למה אני?" אמרה בזעם והוציאה ספר היסטוריה מאובק מהתיק שלה.
"כי את אחותו, הוא לא יקרע אותך למיליוני חלקים קטנים." עניתי ותחבתי את שולי החולצה אל חצאית העור. היא הנידה בראשה בזעם והתיישבה בקפיצה על המיטה שלה.
"אני לא הולכת להגיד לו את זה! את לכי תגידי לו את זה," היא הוציאה חטיף בריאות מהתיק ונגסה בו. "חוץ מזה, למה את לא הולכת איתו?" דיברה בפה מלא.
"תסגרי את הפה," צחקתי. "וחשבתי על זה שוב. זה יהיה מוזר, עם כל הקטע שאני בלהקה וכאלה. חוץ מזה, אני לא רוצה ללכת עם מייקל. אני לא יודעת למה הסכמתי."
"אוקיי, אז את הולכת לבד?" מיילי בלעה את החטיף ושאלה. הנדתי בראשי בתגובה.
"אני הולכת עם קייל," עניתי. אחרי שהרגליים שלי נכנסו בבטחה אל הנעליים, צעדתי אל הדלת.

"נתראה," נופפה לי מאיפה שישבה וחזרה אל הספר.
"אני אשתדל לא לחזור מאוחר מדי." עניתי בתגובה ופתחתי את הדלת בחריקה.
"את יודעת שזה לא יקרה," אמרה ושקעה אל הספר שלה. צחקתי וצעדתי משם. הבטתי לצדדים כדי לוודאות שאף אחד לא אורב לי ויצאתי החוצה.

טיפסתי על החומה והתחלתי ללכת עליה. תודה לאל שלבשתי מתחת טייטס.
"ג'ייסון?" שאלתי וייצבתי את עצמי על המשטח הצר. "אתה כאן?" קראתי, אבל שום דמות לא נראתה באופק. התהלכתי כבר כמעט חצי מהחומה הענקית, וג'ייסון לא היה פה בכלל.
מוזר, הוא כאן רוב הזמן. "רייצ'ל, מה את עושה שם?" הקול של מייקל קרא מלמטה.
"מייקל?" נשנקתי. כבר לא הייתי יציבה ועמדתי ליפול. אוי אלוהים אדירים.
בדיוק כשהכנתי את עצמי לנחיתה כואבת במיוחד, מייקל תפס אותי. "את בסדר?"
"כן," אמרתי במבוכה ונעמדתי. "תודה שתפסת אותי." השפלתי מבט ויישרתי את החצאית.
"מה עשית שם למעלה?" שאל והביט אל קצה החומה. גם אני הבטתי בה.
"כלום. חשבתי ששמעתי משהו מחוץ לחומה, אבל זה היה כלום." עניתי ולקחתי צעד אחורה.
"את בטוחה שאת בסדר?" הוא שאל שוב והנהנתי במהירות. "אוקיי, אז.. נתראה."
"לא, מייקל, חכה!" תפסתי ביד שלו ומנעתי ממנו ללכת. "אני צריכה לדבר איתך."
הוא הסתובב ולקחתי את היד שלי בחזרה. משכתי את השרוולים שיכסו גם את כפות הידיים ושאפתי את האוויר הקר. "כן?" שאל והפציר בי למהר.
"אני.. אני לא יכולה ללכת איתך לנשף. אני מצטערת." אמרתי והשפלתי את המבט שלי.
"מה? למה?" שאל, ומבט של אכזבה על הפנים שלו. אוי, יופי באמת.
"אני חשבתי על זה, ו.. טוב, אתה יצאת עם סקיילר, והיא חברה שלי. וגם, אני זאב עכשיו, מייקל. אני לא יכולה ללכת איתך, אתה מבין? אני לא יודעת למה הסכמתי." עניתי בשקט.
הוא לא הגיב, אז הסתובבתי וצעדתי אל המועדון.

"מצטערת," קראתי בשקט לאחור והתקדמתי.