האקדמיה לייצורים – פרק 13 –

"סופי?"
"כן?"
"את חושבת שאני צריכה ללכת עם מייקל לנשף? כבר עניתי לו שכן, אבל אני לא יודעת. זה יהיה מוזר קצת, את לא חושבת?" שאלתי אותה ותקעתי את המזלג שלי בסלט שהיה מונח על המגש.
"הוא נחמד, אבל אל תטעי; הוא יכול להיות חרא גדול. אל תצאי איתו, אלא אם הוא באמת מחבב אותך. אז, אני בעיקרון לא עונה." ענתה בטון ענייני ולא היה סימן לכך שאכפת לה שזה ערפד, שוב.
"עוד ערפד לוהט?" סקיילר התיישבה לידינו. הנהנתי והמשכתי להתעסק באוכל. השענתי את הפנים על האגרוף. "אלוהים, הכל היה הרבה יותר קל אם היה לי חבר וזהו. יש כל כך הרבה דילמות," נאנחתי בזיוף ולקחתי ביס ענק מהסלט.
כריס צחק והתיישב. "תירגעי, זה לא כאילו את בת 30 וכולם מצפים ממך להתחתן."
"אבל אם היה לי חבר לא הייתי צריכה לתהות עם מי ללכת לנשף או את מי אני מעדיפה למזמז." אמרתי ודחפתי אותו בשקט, כתף אל כתף.
"בינתיים פשוט תשמחי שמישהו הציע לך לבוא איתו. כולנו כאן פשוט בודדים." נאנח ותקע את הראש שלו בשולחן הקשיח.
"אני לא בודדה, קיבלתי חמש הצעות! אני פשוט אבוא איתך ועם סקיילר, אני לא רוצה לשבור לאף אחד את הלב.״ צחקה סופי וסקיילר מלמלה, "פשוט נשמה צדיקה. אני כל כך שמחה לשהות בחברתך, קרן השמש האחרונה בעולם הדפוק לגמרי שאנחנו חיים בו."

"אז מה לעזאזל אני צריכה להגיד למייקל?" שאלתי והעברתי את הנושא בחזרה אלי. מאדי כחכחה והתיישבה.
"אל תלכי איתו. הוא לא טוב בשבילך, תאמיני לי, הוא ממזר שישבור לך את הלב." היא הניחה את התיק שלה וצעדה אל מקרר המשקאות. הרמתי גבה אל סופי וכריס.
"היא לא מתה על ערפדים," סקיילר שתתה בשקט מהכוס שלה. אני חושבת שזה היה מילקשייק וניל מעורב עם פרוזן יוגורט.
"אבל היא אמרה שהיא חושבת שג׳ייסון סקסי, לא?" הרמתי גבה בשאלה.
"כן, אבל היא בעיקר שונאת את מייקל. הם יצאו שנה שעברה וזה לא נגמר טוב.." כריס אמר.
"כמה רע זה היה?" שאלתי בהיסוס, לא בטוחה אם כדאי לי לדעת את הפרטים.
"היא גילתה שהוא בגד בה ביום של החודש השלישי שלהם. עם קיילי, הילדה שעשתה לך את המתיחה?" ענה, נוגס מהצ'יפס שלו.
"הכלבה הזאת! אלוהים, לא ידעתי שהוא עד כדי כך זבל." נשימתי נעתקה.

"מדברים עלי?" מאדי צחקקה מאחורי והתיישבה.
"הכלבה הזאת," חזרתי שוב על דברי וחיפשתי אחריה בחדר. היא צחקקה עם ה'חברות' שלה ואכלה אוכל דיאטטי מזעזע. הבטתי במאדי לאישור של שנאה. היא הנהנה וצחקה. "בכל אופן, אל תדאגי. נקמתי את נקמתי." אמרה במבט שובב ומסתורי וקצת מתנשא.
"מה עשית?" חייכתי בשובבות. אוי לא, הצד הסדיסטי שבי יצא החוצה.
"צלמתי אותם מתמזמזים בארון הציוד כשהיא עם חזייה וחצאית מיני והוא בלי חולצה והפצתי בכל כיתת ההיסטוריה שלנו." היא צחקה והניחה את הבקבוק שלה על השולחן.
צחקקתי כמו ילדה קטנה. "את רעה,"
היא חייכה בחזרה ומלמלה 'תודה'.
מיילי עברה לידנו וחייכתי ונופפתי אליה. היא נופפה בחזרה בביישנות וכולם הסתובבו להביט בה.
"היא מתוקה. ילדה מסכנה." נאנחה סופי בכוונה, רק כדי לגרום לי לשאול שאלות.
"למה? מה קרה לה?" שאלתי בסקרנות. טוב, היא הצליחה במשימה שלה.
"אה, כשהיא ומייקל רק נכנסו לאקדמיה הוא התעלם ממנה לגמרי ואף אחד לא ידע שהם אחים. הוא עזר להשפיל אותה קצת כי היא – טוב – חנונית, והוא כאילו, חתיך על. אז יום אחד היא ניסתה לברוח מכאן וכמעט הצליחה, עד שכמה דפוקים תפסו
אותה וניסו לעשות לה משהו.. אז הוא היה חייב לעצור אותם ולהודות שהוא אח שלה. מאוד משפיל." ענתה מאדי במקומה.

"תספרו לי יותר על האקדמיה." רכנתי קדימה בסקרנות ולהט לדעת עוד על הכל.
"טוב.. על מי לספר לך?" שאלה סופי ושיחקה בציפורן שלה, חצי אדישה.
"תבחרו באקראיות. לא אכפת לי במיוחד." אמרתי וניקיתי באצבע את הרוטב ליד השפה שלי. הם הביטו אחת בשניה וחשבו בשקט על מי לספר לי. מאדי העבירה מבט קצר על כולם בחדר הקפטריה וחזרה אלינו.
"טוב," כחכחה בגרונה. "רוצה לדעת על ג׳ייסון?" הרימה את גבתה, חצי מחייכת.
התמהמהתי לשנייה ולבסוף השבתי לה. "אבל אני כבר יודעת איך הוא הגיע לכאן וכאלה. אין מישהו אחר?" עניתי, משתיקה את הסקרנות הרבה במוח שלי.

"את יודעת שאת רוצה." דגדג אותי כריס בקול משועשע. צחקתי בשקט ודחפתי אותו מעלי. "אוקיי, אבל אני לא חושבת שתגידו משהו שאני לא יודעת." נכנעתי.
"טוב, כשג׳ייסון הגיע לכאן הוא היה הסקסי – מסתורי החדש, מה שהפך אותו לחלקית מקובל וחלקית הנושא החדש לדבר עליו מלבד התפריט הבריאותי החדש. אחרי שלושה או ארבעה חודשים הסערה שככה וג׳ייסון הסתגר לו בשקט. אין טעם להגיד שהוא היה עם כמה בנות, חברים כמעט ולא היו לו, ו.. קרה משהו לפני שנתיים או שלושה, אבל אף אחד לא ידע מה קרה שם. הוא היה כועס ועצוב ומחץ דברים בכל מקום שהלך למשך חודש. זה היה.. מוזר." מאדי דיברה במהירות ובסופו של דבר עצרה לנשום. הנהנתי והמחשבות שלי נדדו למעמקי המוח שלי. שאלות מבולבלות וסקרניות צצו כל הזמן וכמעט לא שמתי לב לסופי.

"רגע, את יודעת איך ג׳ייסון הגיע לכאן?" שאלה בחיוך ענק. העיניים שלה התרחבו כשעניתי 'הממ' בתגובה והנהנתי.
"או. מיי. גאד." אמרה סקיילר והתקרבה.
"מה? למה זה כל כך מעניין?" שאלתי.
"אף אחד לא יודע איך ג׳ייסון הגיע לכאן, השתגעת? יום אחד הוא פשוט הופיע במראה החתיך הקשוח. טוב, לא ביום הראשון. ביום הראשון שלו הוא היה ביישן קצת והיה קשה לו להבין לאיפה הוא נכנס, אבל.. הוא השתלב נהדר." משכה בכתפיה.
"אבל חשבתי שאין לו חברים?" שאלתי שוב ולגמתי מבקבוק המים שהיה על המגש שלי.
"אני חושבת שהוא ומייקל פרנמיס."
"הא?" עניתי בבלבול והרמתי גבה. מה זה בשם אלוהים פרנמיס.
"זה אומר חברים – אויבים," הסביר כריס ולקח צ'יפס מהצלחת של סופי.
"כן. בכל אופן, הם היו חברים בהתחלה, אבל אז ג'ייסון נהיה מתבודד והוא לא מדבר עם כל כך הרבה אנשים. אולי מתמזמז מדי פעם עם בנות מזל מסוימות, אבל לא. אין חברים בכלל. חוץ ממך, כנראה. מזל טוב, את מיוחדת!" סקיילר מחאה כפיים בצחוק מזויף וחייכה.
"אני באמת משהו, לא ככה?" צחקתי ונשענתי אחורה אל כסאי.

"אמ.. רייצ׳ל?" נער צעיר נעמד ודיבר אלי. הוא היה בערך בן.. 14? לא ידעתי שיש ילדים כל כך צעירים כאן. זיהיתי אותו כחלק מהלהקה, הוא ישב בצד כשאלכס הציג אותי. הוא חייך ונופף בביישנות מהצד באותו הזמן, אם אני זוכרת נכון.
"כן?" עניתי וחייכתי אליו. שרירי הכתפיים שלו הרפו קצת ושמתי לב שירד עליו חלק מהלחץ.
"משהו מיוחד?" השתדלתי לשמור על טון נעים.
"לא, רק שקרוליין ואלכס מחפשים אותך. אני חושב שאבא שלך היה שם.: העיניים שלו הביטו בזהירות בשלי.
"איפה הם?" עניתי והבטתי בו בהכרת תודה נעימה.
"במשרד של קרוליין." הוא חייך בזהירות.
"תודה," אמרתי וחייכתי, מאשרת לו ללכת. הוא הסתובב ופנה משם בצעדים קטנים. פניתי בחזרה אל החברים שלי. "זה," אמרתי. "היה חמוד."
"אכן, זה היה." אמרה מאדי וחייכה. הבטתי בשעון על הקיר ותהיתי מה יקרה אם אני אאחר.
"נתראה מאוחר יותר," הרמתי את התיק ונופפתי להם לשלום. הצעדים שלי היו מהירים, כמעט כמו ריצה קלה. נזהרתי לא לדחוף אנשים בדרכי אל השלושה.

"אז.. משהו לא בסדר?" התיישבתי מול קרוליין, אלכס ואבא שלי במשרד.
"לא, רצינו רק לשוחח איתך." חייכה קרוליין. "עלייך ועל העבר שלך."
הנהנתי בשקט וברצינות. אבא שלי לקח כיסא ביד אחת והתיישב, אלכס נשאר לעמוד בשקט ובשילוב ידיים, יכולתי לראות שהוא חושב בריכוז על מה שזה לא יהיה. השרירים הארוכים שלו יצאו מהחולצה הקצרה השחורה והצמודה שלבש. עכשיו הוא, הוא היה סקסי אמיתי.
הסטתי את המבט והבטתי בשולחן.
"מר ברייס?" קרוליין אמרה ושברה את השתיקה המביכה שהשתררה. "שנתחיל?" כחכחה בגרונה. הוא הנהן בשקט והתחיל לדבר.

"טוב, הכרתי את אמא של רייצ'ל כשהיא הייתה בת עשרים. היא לא סיפרה לי מי היא, רק מאיפה היא באה. מעולם לא פגשתי את המשפחה שלה בכל הזמן שיצאנו. כל חודש היא הייתה נעלמת לכמה ימים וחוזרת לאחר מכן. כשהצעתי לה להתחתן איתי, היא הסבירה לי שהיא זאבה ושהיא לא יכולה להתחתן איתי, אלא רק שנצא. כשהתעקשתי ולא ויתרתי, היא אמרה שהיא תצטרך לוותר על כל המשפחה שלה והלהקה. היא לקחה אותי לכאן, לפגוש את הלהקה שלה. זה היה לפני הרבה זמן.
"כשהיא אמרה שהיא עוזבת, היה לה ריב ענק עם המנהיג והסגן שלו, בגלל שהיא עמדה לעזוב עם בן אדם, והם אמרו שהנקמה תבוא, אז היא ברחה איתי לניו יורק. שנה חלפה, והיא הבינה שהם מצאו אותה והם יודעים שהיא עומדת ללדת. כשהלידה הגיעה, אני נאלצתי לשלוח את הילד מכאן לבית יתומים, למרות שידעתי שהוא לא ישתלב. הוא זאב.
בשלב מסוים, הילד יהיה חייב להגיע לכאן. עזבנו לבוסטון, ושם רייצ'ל נולדה. אמא שלה מתה בלידה, כמובן. את רייצ'ל שלחתי אל הסנדק שלה, שזו המשפחה המאמצת.
לא ראיתי אותה עד שאתם יצרתם קשר." הוא נשם לרגע והשפיל את המבט שלו.

שיחקתי באצבעות שלי וסירבתי להביט בו, למרות שרציתי. שחזרתי את הדברים שוב ושוב בראשי, עוברת על כל פרט. ההבנה הכתה בי מאוחר יותר. "יש לי אח?" שאלתי בפליאה.
הוא הנהן בראשו והבטתי באלכס וקרוליין. המצח של שניהם היה מכווץ בדאגה.
"בן כמה הוא אמור להיות היום?" שאל אלכס את אבא שלי, השפתיים שלו קפוצות.
"עוד שלושה שבועות בן עשרים, אם אני לא טועה." הוא טמן את הראש שלו בידיו בדאגה.
"אוקיי, אז מר ברייס." אמרה קרוליין ושיחקה עם העט שלה. "אתה תחזור ללונג איילנד?"
"למה שיחזור? הוא רק הגיע לכאן!" קראתי בהפתעה. לא רציתי שילך.
"אני לא יכול להישאר, רייצ'ל. האקדמיה היא לא בשבילי. בכל אופן, אני אקנה באזור כאן דירה, אז אל תדאגי. אני אהיה לידך כל הזמן אם תרצי, בסדר?" הוא קבע עובדה יותר מאשר שהוא שאל. הנהנתי בשקט וקמתי, משאירה אותם מאחורי.

*
ישבתי בחצר עם ספר, מתנדנדת על אחת מנדנדות העץ הגדולות כששמעתי קול קורא.
"היי, רייצ'ל!" דמותו של קייל התקרבה אליי במה שהתברר בחושך כריצה.
"היי," עניתי לו כשהתיישב לידי והתנשף. "אתה בסדר?" שאלתי וסגרתי את הספר.
"בטח, פשוט קצת עייף מכל היום. שמעתי שהיה לך שיחה עם אלכס וקרוליין ואבא שלך." ענה.
"כן, אבל זה כלום. הכל בסדר. חיפשת אותי?" הבטתי בו, העיניים החומות שלו הביטו לאופק.
"למען האמת, כן. תהיתי, אם את רוצה אולי.." הוא שפשף את ידו בערפו במבוכה.
"כן?" עניתי וחייכתי בשעשוע, בנים ביישנים תמיד הצחיקו אותי. זה היה מקסים.
"את רוצה ללכת איתי לנשף? אני מתכוון, אם את לא הולכת עם אף אחד." חייך בביישנות.
הבטתי בחומה, מייקל דיבר שם עם אחד החברים שלו. הבטתי רחוק יותר וראיתי את ג'ייסון שוכב על קצה החומה ומביט בשמיים.

"בטח," עניתי לבסוף. "אני אלך איתך." אין דבר יותר משמח מלהעלות למישהו חיוך על הפנים, נכון?