האקדמיה לייצורים – פרק 12 –

הסתובבתי בזהירות ובאיטיות. גבר בגיל העמידה בעל שיער שחור ותויי פנים יפים עמד שם. פשוט עמדתי והסתכלתי עליו. כריס הסתכל עלי בדאגה, והבטתי בו.
״זה.. זה אבא שלי,״ לחשתי.
״אלוהים,״ לחש בחזרה. ״לכי אליו.״
הנהנתי בלי להביט בו, והתקדמתי אל קרוליין. האיש נעצר והביט בי. קרוליין חייכה אלי חיוך רחב וסימנה לי להתקרב.
אבא שלי עמד קפוא, בוהה בי.
״אבא?״ הרמתי את עיניי אליו בחשש.
״אלוהים.. אלוהים, את נראית בדיוק כמו אמא שלך,״ אמר.
״זה רע?״
״לא, זה.. זה נהדר. אני מת על זה.״ הוא חייך בחום, וחיבקתי אותו. ״את כל כך יפה,״ ליטף את שיערי וחיבק אותי יותר חזק. ״אני מצטער שלא הייתי כאן.״
״זה בסדר,״ עניתי ושאפתי את הריח שלו.

יצאתי מהמועדון עם סופי ומאדי, כבר היה לילה וחשוך בחוץ. נפרדתי משתיהן וצעדתי אל החדר החדש שלי ושל מיילי.
עברתי במעבר חשוך, מזמזמת לעצמי שיר ילדים צרפתי ישן. יד לפתה את שלי ומשכה אותי אליה. התחלתי להלחם והקול של ג׳ייסון עצר אותי. "שש!"
"אתה מטורף?" צעקתי עליו בשקט.
"בואי," הוא משך אותי אל מחוץ המגורים של הבנות. "אנחנו הולכים החוצה שוב?"
שאלתי והוא הניד בראשו.
"רק לחומה. הבאתי גם שתיה,"
"אוקיי." עניתי והתקדמתי בריצה בחצר.
נעצרנו מול החומה שנראתה כל כך מאיימת בחושך. התחלנו לטפס כשראיתי דמות בחושך. "אבא?" התקרבתי אליה בשאלה.
"רייצ׳ל," נאנח והביט בי. "הייתי כאן לפני הרבה זמן. מביא הרבה זכרונות בחזרה."
הנהנתי בשקט והבטתי בג׳ייסון.
"אתה רוצה שאני אשאר איתך?" שאלתי, מתיישבת לידו על הספסל החום.
אבא שלי הניד בראשו. "את יכולה ללכת עם החבר שלך," חייך.
"אתה בטוח?" שאלתי בדאגה. הוא הנהן וקמתי. "אוקיי," הבטתי בו פעם אחרונה והלכתי.

"מה הסיפור שלו?" שאל ג׳ייסון כשהתקרבתי.
"הרבה זיכרונות. בוא, נתרחק קצת." אמרתי וגררתי אותו לצד אחר של החומה.
"אני חייב להגיד לך, אני מרגיש מקופח." ג׳ייסון לקח פחית של קולה שהוציא משום מקום והושיט לי.
"למה?" שאלתי ולקחתי את פחית הקולה, מתמהמהת קצת לפני שאני שותה. "את נהנת כל כך עם החברים החדשים שלך," רטן. "זה כמעט כאילו את שוכחת לגבי."
"אבל אני מבלה איתך הרבה," עניתי.
"לא נכון. את מבלה איתי רק.. שלוש שעות ביום? אפילו פחות." התנגד.
המגננות שלי הורמו. "יש לי הרבה דברים על הראש, ג׳ייסון. אני לא יכולה לזרוק את כולם רק כדי לבלות איתך."
"אני מבין, אבל למרות שאני לא עיוור ורואה שבנות מסתכלות עלי, אין לי עם מי לבלות חוץ ממך. אני בודד." המבט שלו ירד והוא הניח את הפחית השניה בצד. הלב שלי התכווץ לראות אותו ככה, והתקרבתי אליו מעט. "תראה, אני אנסה, אוקיי? שינויים זה לא דבר קל, אבל אני אסדר את הזמן שלי." הורדתי את הכובע שלו וסידרתי לו את השיער.
הוא הנהן בזהירות והביט בי.
"את מבטיחה?" שאל בהיסוס.
"כן." הנהנתי בחיוך. הוא חייך בחזרה, מקפל את הברכיים שלו אליו.

נפרדתי לשלום מג׳ייסון ונכנסתי אל החדר שלי, הנשימות הקטנות של מיילי הן הצליל היחיד שנשמע בחדר.
החלפתי לגופיה ומכנס קצר והזדחלתי מתחת לשמיכה שלי. שכבתי שם וספרתי את הדקות. חמש. ואז שבע. ואז עשר. ואז עשרים, והבנתי שאני לא ארדם בקרוב. התרוממתי בשקט וצעדתי אל החלון. פתחתי אותו בחריקות שקטות והתיישבתי על אדן החלון. הבטתי למטה בשקט ואז אל השמיים, המחשבות מזדחלות מעצמן.

"מי אני?" שאלתי את הירח. "ומה לעזאזל אני עושה פה?" השאלה האמיתית הייתה ׳למה לעזאזל אני מדברת לירח?׳, אבל התעלמתי מהדחף להגיד את זה. הבטתי אל מגורי הבנים בצד השני ותהיתי מתי הסיפור שלי עם שני החמורים שמעצבנים אותי ייגמר. חיבבתי את מייקל, למרות שהוא קצת מסובב על כל הראש. לא ידעתי מה אני מרגישה כלפי ג׳ייסון. מצד אחד, בכל פעם שאני רואה אותו אני מרגישה כאילו החתלתול הכי חמוד בעולם מדגדג אותי בבטן, אבל הוא ידיד שלי, ואני לא יודעת. אני לא יודעת מה הוא מרגיש ולאן זה יתגלגל.

"חולמת עלי?" קולו של מייקל צחק קלות לידי.
"שש, דביל! מיילי ישנה." שמתי אצבע על השפתיים והשתקתי אותו, רוטנת.
"סליחה," גיחך.
"זה בסדר. למה באת?" שאלתי, מנסה להיות נחמדה ולא להתפרץ. הוא כחכך בגרונו בביישנות והתחיל לדבר.
"אני יודע שאת בטח שונאת אותי, ואני מצטער על הכל. וגם, תבואי איתי לנשף? אני באמת מצטער -"
"אוקיי."
"וחשבתי שאני אוכל לפצות אותך או משהו על זה שאני אידיוט, ו – רגע, מה?"
"אני אלך איתך."
"באמת?" חייך. הנהנת וחייכתי בחזרה.