האקדמיה לייצורים – פרק 10 –

הפנים של ג'ייסון פנו במהירות אלי, כועסות ואז המומות. לא ששלי לא היו המומות, כן?
הוא התקדם אלי ופסעתי אחורה בזריזות, הוא התחיל לרוץ, ואז ההבנה הכתה בי;
זה לא ג'ייסון. משהו קרה לו, והוא לא בהכרה. בערך. רצתי אליו במטרה לעצור אותו.הידיים שלו הורמו אלי ועצרתי אותן בשלי, מנסה לעורר אותו מהטראנס שהוא שקע בו.
"ג'ייסון!" צעקתי, חוסמת אותו בכל כוחי. היד הימנית שלו נשלחה אל הבטן שלי, ועיקמתי אותה אל הגב שלו. הוא התחמק ונאבק בי, אגרופים של שנינו מונפים לכל עבר. הוא התיש אותי ואני אותו, אבל הוא היה חזק ממני. חבורות הופיעו עלי. המשכנו להלחם כמה דקות, עד שהוא הכניע אותי אל הרצפה. הזזתי את הראש שלי והבטתי באליזבת'. היא הביטה בי בחזרה ומבט מרחם עליה, הבטתי בחזרה בג'ייסון והוא התנשף מעליי. "ג'ייסון, תפסיק." אמרתי, פחד רוטט בי. החזה שלי עלה וירד, ג'ייסון לוחץ את הידיים שלי לרצפה משני צדדי. העיניים שלו ננעצו בי ואני נעצתי את שלי בשלו, מנסה לסלק את החשש מעיני. הוא הביט בי לעוד כמה רגעים, העיניים שלו מבזיקות בבלבול. היד שלו התהדקה על שלי בכאב והדם נעצר.
"אתה מכאיב לי," נאנקתי. הפנים שלו שינו הבעה והוא יצא מיד מהטראנס. הסתכלתי אל אליזבת', רק כדי לגלות שהיא ברחה. ילדה חכמה. הוא קם מעלי והתרחק, הולך שוב ושוב במעגלים ובלבול ומעביר את ידיו בשיערו. שפשפתי את היד שלי בכאב, מביטה בו.
"ג'ייסון.." התקרבתי אליו בצעדים. הוא הסתובב אלי והלך אחורה, עיניו נפערות בבלבול ופחד.

"מה עשיתי, רייצ'ל?" הוא שאל ברעד. נשכתי את הלשון שלי וניסחתי תשובה במוח.
"כלום," עניתי בזהירות. הוא התקרב אליי ותפס את היד שלי. "כלום?" שאל בכעס. נרתעתי אחורה. "אנחנו – רבנו, ג'ייסון. פגעת בי." לקחתי את היד שלי בחזרה וצעדתי צעד אחד לאחור.
"אני מצטער," העיניים שלו התרככו מעט והוא התקדם אלי. כרכתי את הידיים שלי סביב הצוואר שלו וחיבקתי אותו בבכי. "אני מצטער." הוא חזר על המשפט שוב ושוב וליטף את השיער שלי. התנתקתי ממנו והסתכלתי עליו. "תבואי איתי לחדר שוב?" הוא הושיט את כף היד שלו. הנדתי בראשי.
"אני לא יכולה," הפנתי את הגב שלי ופניתי ללכת. סובבתי את הראש שלי אליו פעם אחרונה. "מצטערת."

נכנסתי לחדר בשקט, אבל מיד האור נדלק וגיליתי את מיילי יושבת לקרוא ספר.
"איזה ספר?" שאלתי את השותפה שלי והתישבתי על המיטה. היא הורידה את הספר מעיניה והסתכלה עלי בחיוך.
״תיכון לילה,״ אמרה. ״את מתוחה. מה קרה? הזאבים לא התייחסו אליך יפה?״
״לא, הם היו ממש נחמדים אלי. זה פשוט שנתקלתי בג׳ייסון בדרך לפה.״ עניתי.
״אה,״
״זה לא היה ככה. הוא היה בטראנס או התחרפן והוא ניסה לעשות משהו לאליזבת׳, אז רבנו. אני מתכוונת, ממש מכות. הוא חזק.״ הסברתי ונשכבתי אחורה. היא טיפסה אל המיטה שלי והשאירה את הספר מאחוריה.
״אלוהים, הוא היה בטראנס? איך הוא נראה?״
״נורא. הוא השתגע וכעס והוציא את כל האנרגיה שלו, היית צריכה לראות את זה.״
״ועכשיו, הכל בסדר, נכון?״ היא שאלה בחשש. לא ידעתי מה לענות לה, בכנות.
״את זוכרת שאמרתי לך שנשארתי בחדר שלו?״ זזתי באי נוחות בצד שלי.
״ידעתי שמשהו קרה! נו, ספרי לי.״ חייכה בשביעות רצון ומבט שובב עלה על פניה.
״אלוהים – לא,״ אמרתי. ״הוא פשוט ביקש ממני לבוא עוד פעם, ואמרתי לא. אני חושבת שהוא שונא אותי.״
״כן, בטח.״ צחקה וניגבה דמעה מזויפת מלחיה. ״את פשוט משגעת אותו, זה הכל. הוא לא שונא אותך.״
״איך את יודעת?״ שאלתי בחשד קל.
״אני מצטערת, שחכת שאני מרגישה אנשים, או שאת לא מקשיבה למילה ממה שאני אומרת?״ היא חייכה, מרוצה מעצמה. ״אל תדאגי, אתם תהיו בסדר.״
צחקתי. ״אני יכולה לישון עכשיו?״
היא הרימה כרית והכתה אותי, ״כלבה.״ אמרה בצחוק וחזרה אל המיטה שלה.
החלפתי את הבגדים שלי לפיג׳מה ונכנסתי לישון.

***

הלכתי על חוף הים עם שיילין, שומרת שהגלידה שלי לא תימס ותנזל אל החול.
היא צחקה מבדיחה שאמרתי והכתפיים שלה רטטו. ״את מטורפת,״ אמרה בשעשוע. ״מאוד, מאוד מטורפת, רייצ׳ל.״
״תודה,״ אמרתי וצחקתי לשמעה הצחוק.
פתאום, השמיים נעשו אפורים והאוויר נהיה קר. הבטתי למעלה ובחזרה לגובה העיניים שלי. כל האנשים על החוף היו שרועים על החוף. שלטי הניאון הבהבו לסירוגין באופן מלחיץ. הבטתי בשיילין, שהפסיקה לצחוק והייתה גם היא מעולפת. כאב חד חתך את הגב שלי ולהב חדה ננעצה בו.

מבקבוק זכוכית שבור.

***

התעוררתי בצרחה, לא שלי. מיילי התעוררה שניות אחרי בבעתה והביטה בי. ״על מה לעזאזל חלמת?״ זעקה.
הזיעה הקרה נטפה ממצחי ונגעלתי.
״מישהו דקר אותי בגב עם זכוכית ממש, ממש חדה.״ נשפתי ברעד. ״תקשיבי, אני.. הולכת לטייל, אוקיי?״ קמתי ופניתי אל הדלת.
״תיזהרי,״ היא אמרה, אבל כבר הייתי בחוץ.

התיישבתי על חומת בית הספר בחושך, לא היה לי קשה במיוחד לטפס עליה. חתולה קטנה ואפורה טיפסה מעל ברכיי וליטפתי אותה בזהירות.
״לפחות מישהו לא סובל מבין שתינו,״ מלמלתי בשקט וגירדתי את הצוואר שלה.
היא גרגרה בהנאה והתהפכה. חייכתי.
לאחר כמה דקות נמאס לה והיא הלכה לה, אז קפצתי מהחומה וצעדתי אל המסדרון.
״רייצ׳ל?״ מישהו קרא בשמי והסתובבתי במהירות.
״מה אתה רוצה, מייקל?״ נאנחתי.
״בבקשה, אני צריך אותך.״
הסתובבתי ללכת. ״לא, אתה לא.״
״פשוט תקשיבי לי!״ הוא נעמד מולי במהירות. ״אוקיי? תקשיבי,״
״תן לי ללכת. אתה לא רוצה להתעסק איתי, מייקל.״ שילבתי את ידי בתוקף.
״אחי, תעזוב אותה.״ הקול של ג׳ייסון נשמע מאחורי. אני ומייקל הסתובבנו אליו. ״אה, נהדר.״ מלמלתי.
״מה אתה תעשה? תרביץ לי?״ ירק אליו מייקל בלגלוג.
״אולי אני באמת אעשה את זה,״ ענה בכעס והתקדם אליו באגרופים שלופים.
״היי! תחתכו את זה!״ קולו של אלכס התקרב מאחורינו. ׳תודה,׳ חשבתי בשקט.
״זה לא העניין שלך, זאב.״ אמר מייקל בגועל. אלוהים, הוא כל כך מעצבן.
״למען האמת, זה כן.״ עניתי במקומו.
״על מה את מדברת? את יוצאת עם זאב, ברצינות?״ הוא שאל בבלבול מעורבב בלעג.
״אה, אף אחד לא סיפר לך, מייק.״ ביטאתי את שמו בהדגשה נגעלת. ״אני לא יוצאת עם אלכס, אני בלהקה שלו.״
הוא צחק בתגובה. ״כן, בטח. את ערפד, למקרה ששחכת.״
״טוב, מסתבר שלא. מופתע? כולנו. עכשיו תתרחק ממני, לפני שאני אקרע את העור שלך מעליך ביסורים.״ עניתי.
״ידעתי, את באמת כלבה.״
״הפסד גדול בשבילך, חבוב. הכלבה האמיתית כאן היא אתה,״ אלוהים, ממתי אני מדברת ככה? לא ממש אכפת לי, בכל זאת. מייקל הוא חתיכת ישות מסריחה ושוביניסטית, ומגיע לו מישהי שתתייחס אליו כמו זבל ותפגע בו.
הוא פנה משם בהליכה מהירה וחצי מפוחדת.
״את בסדר?״ אלכס פנה אלי. הוא כל כך מקסים, אלוהים. ״כן,״ חייכתי.
״מה אתם עושים כאן בשעה כזאת, ילדים?״ שאל את ג׳ייסון.
״אני יצור לילה, להזכירך.״ אמר בשמץ התנשאות. צחקתי.
״היה לי חלום רע, אז יצאתי לטיול.״ עניתי לאלכס והתשובה נראיתה שהיא סיפקה אותו. ג׳ייסון הרים גבה.
״אני אדבר איתך אחר כך,״ סימנתי לו בעיניים.
״אוקיי, רייצ׳ל, תלכי בחזרה לישון. אני אדבר איתך מחר.״ אמר לי אלכס והלך.

״כן, אני יודע שממש חשוך עכשיו, אבל יש לך שובל ארוך ועבה של דם על הגב.״ ג׳ייסון פנה אלי כשאלכס יצא מטווח שמיעה.
״אלוהים, מישהו דקר אותי. זה כל כך נורא?״ שאלתי ונאנחתי.
״מה?״
״בסיוט, תירגע. בכל זאת, אני צריכה חולצה חדשה.״ אמרתי.
״בואי, אני אתן לך אחת. החדר שלי קרוב יותר משלך.״ הוביל אותי בחשכה לחדרו.
הגענו לחדר שלו והחלפתי לטי – שירט שחורה שהייתה גדולה עלי במקצת.
״תישארי?״ שאל והתיישב על המיטה שלו בקפיצה. נאנחתי בתגובה.
״אני לא יכולה, אבל אני לא הולכת לישון עכשיו. אתה רוצה לטייל איתי בחוץ?״ שאלתי – עניתי. תכננתי לחזור לחומה וללטף את החתולה האפורה שוב, אבל רציתי שהוא יבוא איתי. ״בטח,״ ענה לבסוף.

טיפסתי על החומה, והוא אחרי. התיישבנו כשרגל אחת של כל אחד בצד החיצוני של החומה. הסתכלתי אל הצד השני. ״אז, הכרת חברים חדשים?״ שאל.
״כמה,״ עניתי. ״סופי, כריס, מאדי וסקיילר. הם ממש נחמדים ומצחיקים.״
הוא עיקם את אפו וצחקתי.
״אתה לא אוהב אותם רק בגלל שהם זאבים.״
״אמת,״ צחק, ״אבל את זאבה ואני מחבב אותך.״
״אבל הכרת אותי לפני שידעת שאני זאבה,״ חייכתי. ״וזאת הפעם הראשונה ששמעתי אותך צחוק. זה חמוד.״ יללת זאב נשמעה מרחוק, אבל לא שמתי לב אליה.
הוא חייך במבוכה והסמיק. ״גם אמת. את חכמה, את יודעת את זה?״
״תודה,״ צחקקתי ודחפתי את כתפו קלות. ״ואתה בסדר, לא כמו שאומרים.״
״אוקיי, אני אדחוף אותך אם תמשיכי.״ איים עלי ושפשף את ידו בקיר, מביט למטה.
״אם אני נופלת למטה, אתה נופל איתי.״ הבטתי באורות העיר והלב שלי התכווץ מגעגוע.
הוא צחק בתגובה. ״את רוצה? אני מתכוון, לצאת החוצה, אל העיר.״
״מותר לנו לעשות את זה?״ הרמתי גבה. לא היה לי ממש משנה, אבל בכל זאת שאלתי.
״לא,״ ענה בכנות. ״אבל אני עושה את זה כל הזמן.״
״אמ.. אוקיי?״ עניתי. הוא העביר את רגלו השניה לצד החיצוני וגם אני.
״יש לנו שעה, אז תמהרי, בסדר? ותלכי לישון אחרי זה,״ אמר בשעשוע וקפץ מהחומה. הנהנתי ונדנדתי את הרגליים.
״אני קצת מפחדת לקפוץ,״ אמרתי בהיסוס. החומה הייתה מאוד גבוהה ולמטה חיכה לי רק האספלט הקשה.
״זה לא כזה גרוע, פשוט תקפצי.״ ענה.
״לא,״ הנדתי בראשי והתרחקתי מעט מהקצה. ג׳ייסון נאנח והושיט את ידיו אלי.
״קדימה, אני אתפוס אותך. תקפצי.״
בעצם, מה יקרה אם אני אפול? כמובן, לא על הראש. בכל אופן, לא משהו שלא אוכל להתרפא ממנו בתוך כמה זמן.
״אם תפיל אותי אתה תחיה עם אשמת הרצח שלך, ילד. שמעת?״ עניתי והתקרבתי אל הקצה שוב, בזהירות רבה.
״נו -״
״אוי אלוהים!״ צרחתי וקפצתי. האוויר פרע את שיערי וצחקתי, נהנית מהרוח שמקררת אותי כשכל גופי בוער מחום.

חבל שזה נמשך רק לכמה שניות. לפני ששמתי לב, ידיו החזקות של ג׳ייסון תפסו אותי ומנעו ממני להתרסק על האדמה.
״את מטורפת,״ התנשף. ״וגם לא כל כך קלה כמו שאת נראית.״
״תפסיק לדבר.״ הכיתי אותו בחזהו וירדתי מידיו אל האדמה המחוספסת.
״למה?״
״אתה הורס את הרגע,״ תפסתי את היד שלו ומשכתי אותו אל אורות העיר.
״אבל לאן אנחנו הולכים?״ שאל מאחורי.
״לצוק.״ הסתכלתי על הפנים שלו, ואני נשבעת, הזמן קפא. העיניים שלו מעולם לא נראו זוהרות יותר, והשיער שלו מעולם לא היה יפה יותר. יכולתי פשוט להשאר תקועה ככה לנצח, בוהה בו.
כמובן, אני לא יכולה. הסטתי את המבט והתקדמתי בזהירות. לקח לנו זמן מסוים, אבל בסופו של דבר הגענו אל הצוק.
״זה יפה, לא ככה?״ הסתכלתי על הנוף ואז על ג׳ייסון. הוא הסתכל עלי בביישנות.
״מאוד.״ ענה.
״אבל אתה לא מסתכל על הנוף,״
״אני כן.״ הו. הסטתי את המבט שלי ממנו והתיישבתי על הקצה. הוא הסתכל על כל תנועה שעשיתי. הפנים של האדימו ממבוכה והסטתי קווצת שיער לאחורה.
״אה,״ קטעתי את השתיקה. ״אני חושבת שאנחנו צריכים ללכת.״
ג׳ייסון הסיט את המבט שלו ממני וקם. ״כן, אנחנו צריכים.״ הקול שלו היה אדיש אבל מעורב ברגש בו זמנית הסתכלתי אל התהום.
״מה יקרה לי אם אני אפול? אני אמות?״ פלטתי פתאום. הגובה של המצוק היה רב והנהר מתחתינו היה פס דקיק של כחול. המשכתי להסתכל וג׳ייסון הסתובב בהפתעה. ״רייצ׳ל, לא.״ הוא אחז בידי.
״למה?״ שאלתי. ״מה יקרה?״
״למה את שואלת, בכלל?״ הוא ניסה להרחיק את גופי מהקצה, אבל התנגדתי.

״אני חושבת שאני עומדת להתעלף.״

***

נפלתי. נפלתי ונפלתי ונפלתי, בלי לעצור.
הנהר נראה כל כך רחוק וקטן, לא משנה כמה התקרבתי. האוויר הפך פתאום לזכוכיות שפצעו אותי. מצאתי את עצמי נוחתת על הגב ומאבדת כל נשימה על הדשא הרך בחצר האקדמיה. אש השתוללה מסביבי ושרפה כל דבר שניכר בדרכה.

***

״רייצ׳ל! את שומעת אותי?״ ג׳ייסון רכן מעליי והבעה דואגת על פניו.
״האקדמיה.. אש.. היא – היא נשרפת..״
הוא אחז בשתי ידיו והביט אל עיני.
״תנשמי. יפה, עכשיו תשאפי. ותנשמי. כל הכבוד, עכשיו תעשי את זה שוב..״
אחרי שהצלחתי לנשום הבטתי על הסביבה. הייתי רחוקה בכשלושה מטרים מקצה הצוק, כורעת על ברכי ליד עץ, רועדת וזיעה קרה על מצחי.
טוב, זה מביך.
״את בסדר?״ שאל והנהנתי. ״מה קרה?״
״אני חושבת שיש שרפה באקדמיה,״

״אלוהים,״ אמרתי תוך כדי שאני רצה אל מגורי הבנות. טיפסתי עם ג׳ייסון במדרגות, שנינו מכסים את האף והפה ומשתעלים מהעשן הצורב. צרחות נשמעו בכל מקום ומתבגרות מבוהלות התרוצצו בנעלי הבית שלהן. השתעלתי והתקדמתי אל עבר החדר שלי, מעיפה את צרורות העשן מפני. החדר שלי. אלוהים אדירים.
משם הלהבות באו.
״מיילי!״ צרחתי. ״מיילי, איפה את?״
הסתכלתי אחורה, רק כדי לגלות שאיבדתי את ג׳ייסון ונשארתי לבד.