"האפל" ממבטי
הי. אני אביגיל והגעתי לאתר דרך משכית. אגב, אני כתבתי את "זיכרונות אבודים" דרך המשתמש שלה והפרק השלישי יעלה דרך המשתמש שלי. את הסיפור הבא אני כתבתי מתוך מודל מדמות שולית של אחד הפרקים בעונה הראשונה של "היה היה פעם" (אני לא זוכרת את שמה אז המצאתי חדש) סדרה מומלצת! מקווה שתהנו:
************************************************************
לא כולם מכירים את 'האפל' כמוני. לא יודעים איך הוא הגיע.
פעם הוא לא היה אפל.
אני יודעת איך הוא הפך לאפל. ולמה.
אני יכולה לספר לכם, אם אתם רוצים.
בואו תקשיבו, שמעו משהו.
אז זה התחיל ככה:……………………
זו הייתה שנת מלחמה. אני הגעתי מכפר קטן שכבר לא קיים כי כולם ברחו מפחד שהוא יחזור לנקום. אישית, אם הוא ירצה לנקום במישהו מבני הכפר זה לא יעצור אותו, אולי יעכב אותו קצת כי הוא יצטרך לעבור ממקום למקום במקום להעניש את כולם במרוכז אבל אני מקדימה את המאוחר, בואו נחזור להתחלה. אז אני הגעתי מכפר קטן שדי קרוב לחזית, וצד הצבא שלנו הפסיד. אולי כי הצבא האויב היה חזק יותר, אולי כי המפקדים של הצבא שלנו היו טיפשים ועצלנים שחשבו רק על עצמם. אני חושבת שזו הסיבה השנייה.
אז הצד שלנו הפסיד והרבה אנשים מתו. במקום לגייס גברים ממגוון ערים שונות המפקדים החליטו שכל נער מגיל 16 צריך להתגייס. בדיעבד הם פשוט חטפו כל ילד וילדה מגיל 14 וזרקו אותו למלחמה.
כן, גם אותי.
היה לי חבר בכפר. לא חבר-חבר אלה חבר-ידיד \ החברים-הכי-טובים. קראו לו באי.
באי היה הבן של 'האפל'.
כמובן לפני שהוא הפך לאפל. שמו המקורי היה רמפלסטלסצקין. מזעזע, אני יודעת. אתם יכולים פשוט לקרוא לו בקיצור "רמפל" בתנאי שלא תקראו לו כך בפניו. אם תהיו כ"כ נואשים או חסרי מזל שתפגשו אותו.
פגישה איתו לא מומלצת לבריאות ולא לאנשים רגישים. ראו הוזהרתם.
לי, אגב, קוראים קים. קים לאקיוומן. אבל שמי לא חשוב.
שבוע לפני יום הולדתי ה14, החיילים חטפו אותי. חייל אחד תלש אותי מזרועות אימי ו"הלביש" על גב הסוס. אימי ואבי התחננו שלא ייקחו אותי, שעוד יש זמן, שאני ביתם הקטנה ושיגלו רחמנות או לפחות טיפת אנושיות, שלפחות ייתנו לנו להיפרד כמו שצריך. זה השלב שבו החיילים התחילו להרביץ להורים שלי. רתחתי, התחלתי לצרוח וניסיתי לרדת מהסוס ולהפסיק את זה. אבל החייל מאחורי החזיק בי חזק ולא הצלחתי לרדת. הסכמתי ללכת בלי וויכוחים ובשקט. אבל החייל רצה לתת לאמא שלי עוד סטירה רק כדי להבהיר את העניין. באי חצה את המעגל המתוח של האנשים שלא העזו להתערב ותפס את ידו של החייל לפני שנחתה על פניה של אימי. "די. היא אמרה שהיא תלך בלי בעיות. אתה לא צריך לעשות את זה." אמר, החיילים היו בהלם והחייל התחיל לתת גם לבאי מכות. "די!" רמפלסטולסצקין צעד בעקבות באי ונתלה על החייל. בתור בן אדם אנושי הוא לא נראה מרשים למדי. גבר דק, גרום, לא נאה במיוחד, עיניים גדולות בעלות הבאה טרחנית ומתחננת תמיד, אף גדול מידי מעל שפתיים רחבות ובדחניות ופנים מלאות קמטים של צער, אובדן, ועכשיו גם דאגה. הוא החזיק בכוח בזרועו של החייל וכרע על בירכיו מה שגרם לחייל להתכופף איתו. "בבקשה, אל תפגע בו" קולו היה דק וצרוד, החייל התנער ממנו בגועל. מפקד היחידה חייך. "אני חושב שבחור מלא רוח לחימה יואיל מאוד לצבא שלנו" החל לומר בקול מסוכן, מתקתק. "לא!" נשנק רמפלסטולסצקין אבל החייל לא שם לב אליו. "בן כמה אתה?" שאל את באי בקשיחות.
נמלאתי ערבוב של צער והקלה על כך שבאי עומד ככול הנראה להצטרף אלי. הקלה- שאולי ביחד נוכל להסתדר ולעזור זו לזה צער- כי ברור שלא רציתי שיבוא איתי! אני הולכת למלחמה, לכל הרוחות! אני לא רוצה שימות!
באי לא הפגין פחד. "עוד יומיים אני יהיה בן 14" ענה בקשיחות שלא נפלה מקשיחותו של המפקד.
"אז אתה יכול להצטרף למאמץ המלחמתי" קולו של המפקד נטף מהנאה אכזרית.
"לא," התחנן רמפלסטולסצקין ברעד ונצמד למפקד "לא באי שלי… הוא עוד לא בן 14… תנו לו עוד יומיים בבית… בבקשה… לא את באי שלי..לא לא, בבקשה…" המראה שלו המתחנן ובוכה היה דוחה ומזעזע. אבל למפקד זה לא הזיז. עלה לו רעיון חדש.
זה אולי הזמן להזכיר שרמפלסטולסצקין היה נכה. היו לו נעלי מתכת כבדות ומגושמות שייצבו את רגליו ועזרו לו ללכת, אבל גרמו לרגליו להראות כרגלי ביגפוט.
"אני מבין." נהם המפקד. "אתה לא רוצה שהוא ילך?"
"לא, לא, בבקשה, לא באי שלי.."
"בסדר. נשק את רגליי."
כולנו הופתענו, והמתח גבר.
"מה?"
"אם אתה לא רוצה שהוא ילך, נשק את רגלי, והבן החמוד שלך יישאר עוד יום בבית. אם לא…"
"לא אבא!" נחרד באי. "לא! אל תעשה את זה!" רמפלסטלסצקין העביר מבט עלוב בין באי לבין החיילים, ונישק את רגלו של המפקד שהורמה לעברו בהתגרות. האיש בעט בפניו.
"וזה מה שמגיע לאנשים עלובים שמנסים לעצור אותנו." הזהיר. מתעלם לחלוטין מרמפלסטולסצקין שהתכווץ לכדור על האדמה והליט את פניו בידיו. המפקד עלה על סוסו והחזיק בי חזק. חזק וקרוב מדי. התכווצתי למגעו. "תהנה מהיום האחרון עם הבן שלך!" קרא לאחור בזמן שהדהיר את הסוס. "הוא יצטרף לחברתו מחר" עוד חילוף מבטים אחרון עם הורי, מבט נוקב מבאי הניגש לעזור לאביו, וזהו, ימי ילדותי וחרותי נגמרו. שדה המלחמה לפני.
המשך יבוא…..
תגובות (0)