האפלה המבורכת חלק 1

הלילה,
אפל אך מואר מכל,
מעורר פחד, אך בעותה העת מדהים ביופיו.
אנו הסיבה שהאנוש מפחדים מהלילה.
אנו הגזע עתיק היומין שהשריש באופן כה עמוק את הפחד מהחושך עד שהפך לדבר כה ברור, כה מובן.
הפכנו את הפחד מהחושך לדבר מולד.
אך עדיין, בעודי מביט בשמי הלילה איני יכול אלא לתהות, כיצד גרמנו להם לשנוא ולחשוש מפני יופי שכזה?
חיוך שכולו שיניים חדות וביטחון עצמי קר עולה על פניי.
כמובן,
כי אנחנו חזקים.
כי הלילה שייך לנו.
הם העניקו לנו שמות כה רבים בחלוף השנים,
מלאכים, שדים, הפיי, בני השטן ומאות שמות נוספים.
לאחרונה הם נוטים להשתמש במילה מפלצות.
וגם כאשר הם אינם אומרים זאת בקול, גם כאשר הם מנסים להעמיד פנים שהם רואים אותי כחבר או מציל בניסיון נואש להציל את חייהם העלובים אני רואה זאת.
אני רואה את החשש, את הפחד מפני השונה, האחר.
הפחד מפני ה"מפלצת".
אני רואה את הזוועה ולעיתים קרובות את הבחילה שעולה בעיניהם לאחר שהם צופים בטבח שביצעתי בכדי לשמור על חייהם חסרי התוחלת.
אבל אני ממשיך לעשות זאת.
אני עדיין רואה את עצמי כאחד מהלוצאפרה למרות שנודיתי לפני חודשים.
אך לעולם לא אוותר על מעמדי כאחד מאדוני הלילה, ובני האנוש לעולם לא יקבלו אותי כאחד מהם.
כאשר אני יושב כך מביט מצריח המגדל על השממה שעוד כמה שעות תהפוך לעיר שוקקת אני חש כמיהה פתאומית.
אני רוצה לחוש שוב שייך, אפילו אם זה יגרור את השנאה הנוראית שבני מיני הפנו אליי רק מאחר שעיני סגולות ולא אדומות.
אני רוצה שיהיה לי מקום לפנות אליו אם אפצע, מקום שבו אוכל לשוחח אפילו במעט עם אלו שמבינים אותי.
אבל זה לעולם לא יקרה.
אני וויתרתי על הכל.
עוד לא גיבשתי דעה בנוגע להחלטה זו.
לעיתים אני מרגיש גאה בעצמי על כך שלקחתי את גורלי בידי, הרחק מטווח השגתם של הלוצאפרה העתיקים ומבטי התיעוב שלהם.
הרחק מהאכזריות חסרת הלב שאולצתי לצפות בה ולעיתים אף להשתתף בה בכל חמש עשרה שנות חיי.
אך עדיין, לא הכרתי שום בית אחר וגם אם מבט בעיני ראש מועצת בני האלמוות גרם לדמי לרתוח ולכעס לבעבע עמוק בתוכי, לעיתים הכעס עדיף מתחושת היאוש העמוקה שעוטפת אותי כאשר אני צופה ביצורים אחרים.
כל מחווה של אהבה, מחיבוק בין חברים ועד לחתונה משפחתית גורמים לי לכמיהה.
כמיהה לחיים שלעולם לא אזכה להם.
אילו רק נולדתי אנושי.
למען האמת, ביחס לשאר הלוצאפרה אני נראה אנושי לגמרי.
רק דברים קטנים מבדילים אותי מנער רגיל, קטנים אך ניתנים להבחנה באותה המידה.
בין שיניי מתחבאים שישה ניבים וכל אחד מהם חד כניבי הזאב, גם אם לא בולט באותה המידה,
עיניי הסגולות,שבחשכה נוצצות יותר מכל ושערי הפרוע והאפור המסרב להיגזר או להיצבע.
אני לוצאפרה, אך החלק האנושי הזעיר שבי, זה שגרם לכל השנאה והכעס להגיע אליי מתכחש לכך.
אז מה אני?
אם אני לא לוצאפרה מה אני יכול להיות?
לוחם צדק אגדי המנסה לגשר בין הגזעים?
אמר קול קלוש במוחי, מגיע ציטוט ישיר מספר מטופש שקראתי בכדי להעביר את הזמן.
בוודאי שלא, חשבתי לעצמי כמעט ומגחך.
אני רוצח.
אומנם אני עושה זאת בכדי להגן על יצורים אחרים אך זה לא סותר את העובדה שאני נהנה מההרג.
לעיתים אני תוהה אם אני מגן על האחרים רק כי זה משקיט את מצפוני.
מרגיע ולו במעט את החלק האנושי והפחדן שבי.
פעם שנייה באותו הלילה חיוך מאיר את פניי, חיוך שכולו שיניים חדות, ביטחון עצמי קר וייאוש.
גם הצריח האומלל הזה מתווסף כהוכחה על הפחד שבני מיני גרמו לאנושות.
פחד שחלקם למדו להדחיק, פחד שהם מנסים ללה הפסקה לשכוח.
הפחד מהלא נודע, ומה שמסתתר בתוכו.
לוצאפרה מנודים רבים הסתתרו בצריח זה לאורך ההיסטוריה, ולרובם לא היה את החלק האנושי הקטן שהציק להם.
רובם נודו מאחר שהפכו לחיות שכל רצונן הוא רצח, ורק למען ההנאה שבו,
אנו איננו ניזונים מבשר חי או מבשר בכלל, מה שמפריד אותנו משאר הרוצחים שבטבע.
הם הורגים לשם ההישרדות, הורגים למען החיים.
אנו הורגים לשם המוות, למען ההרג וההנאה הרגעית שבהקזת דם.
מקרי הטבח המזוויעים שהתרחשו באזור הצריח, הדם המותז לכל עבר וסימניי השיניים שלעולם לא ייעלמו מהבשר המרקיב הם הסיבה שהחשש מפני הצריח הנוטה ליפול התפשט ברחבי העיירה הקטנה בה בחרו הלוצאפרה להקים את מרכז כוחם.

צרחה חדה נשמעה, מפלחת את דממת הליל.
"ובכן, זה הסימן שלי" מלמלתי לעצמי בעודי מקפץ לאיטי במדרגות הצריח הנטוש שאימצתי לי כמקום מגורים.