האלונים האפורים

פרק 1

נסעיות ברכבת תמיד נראות ארוכות יותר מנסיעות רגילות. אולי זה בגלל הנוף המשעמם, אולי זה בגלל שאין שום דבר לשעשע את עצמך בו. אולי זה בגלל שאלינור ר. מיזרי יושבת בקרון שלך, מפיצה הילה משעממת ואוי ואבוי אם תעז להסתכל עליה. אז היא תשלח לך את המבט הכי אכזרי, כואב, מפחיד ומזעזע שאפשר לדמיין.
אלינור ר. מיזרי, או כמו שקראו לה חבריה המועטים-אלו שעזבה בתחנת הרכבת-אלי, הייתה מצוברחת במיוחד באותו יום. התאריך 7.12.2011 נחרט בזכרונה ועלה בלהבות שוב ושוב, ביעבע בחומצה שהמסה אותו ולא השאירה ממנו זכר. לפני יומיים בלבד סולקה מהמוסד לבנות 'בעיתיות'. שלוש מילים שהיא שנאה:מוסד- שם יפה לבית סוהר לילדים שהפשע היחיד שביצעו זה השתעממו מאוד.
בנות: כינוי יפה מאוד למפלצות המכוערות, מזוויעות, מטר תשעים שאיכלסו את המוסד ואימללו את חיה של אלי.
בעיתיות: תחסכו את ההתחנפות. אלי והמפלצות היו מופרעות. או אולי פשוט משועממות. או שפשוט לא הבינו אותן כמו שצריך.'בעיתיות' היה כינוי נחמד לכל זה.
“הפעם הגזמת אלינור" אמרה העובדת הסוציאלית. “זה בית הספר האחרון שתלכי אליו. אחרי זה- משפחה אומנת" המילים זיעזעו אותה. אחריה שההורים של אלי מתו היא עברה לפנימיה לבנות. ואחרי שסילקו אותה משם, לבית ספר פרטי. שסולקה ממנו. ואחרי זה היא העבירה את הקיץ בבית היתומים. שלא היו יכולים לסלק אותה משם אבל אם היו יכולים הם היו מסלקים אותה. ומשם למוסד לבנות 'בעיתיות' ומשם- לבית הספר גרייווד שאליו היא נוסעת עכשיו. הגשם התחיל לטפטף. היא הביטה בעצמה בחלון. אלי הייתה בת 13 .היא הייתה גבוהה ורזה, שערה היה בהיר ומבולגן ומכוסה בכובע צמר שחור, עיניה היו חומות. היא הייתה מכוסה בסווטשירט שחור, גדול ומכוער. היא הוציאה מתיק הגב שלה את המתנה שנתה לה גרייס, החברה הכי טובה שלה. זה היה ספר עבה ואדום. בפנים הייתה הקדשה "אלי, תעשי את זה כמו שאת אוהבת" ולמטה עוד הקדשה מדין, החבר הכי טוב השני שלה "רק תמשיכי לחייך והכל יהיה טוב" ומתחת לזה הייתה מודבקת תמונה מהפעם ההיא שהם ברחו מבית הספר הפרטי בניו יורק ונסעו ל'טיים סקוור'. היא הכניסה את הספר כי התמונה שברה את ליבה. היא הוציאה את נגן המוזיקה שלה, הניחה את ראשה על החלון, ונרדמה.
*********
הרכבת נרעדה ונעצרה. פקחתי עיניים במהירות. זאת התחנה. הורדתי את המזוודה הקטנה שהכילה את חפצי המועטים וירדתי מהרכבת. הקור היה מקפיא ואדים יצאו לי מהפה. הידקתי את הכובע על ראשי וחיפשתי את המלווה מהפנימיה.
איש מבוגר, אולי בן ארבעים, מחזיק בשלט "פנימיית גרייווד" ביד אחת ובעיתון ביד השניה. נראה שהעיתון מעניין אותו יותר מלמצוא את התלמידה החדשה. ניגשתי אליו והוא עדיין היה שקוע בעיתון. “אהם" אמרתי בעצבנות. הוא הרים את ראשו בחוסר רצון בולט. “שלום. את התלמידה החדשה? בגרייווד?”
“אהא" אמרתי והושטתי את המזוודה שלי אליו. אני לא פה בשביל סבלות. חיכיתי שהוא יטיף לי על חוצפה אבל הוא לא. הוא לקח את המזוודה. “אני מר דנקן. אני אב הבית. ואת?”
“אלינור מיזרי" אמרתי בקוצר רוח. הוא ליווה אותי למכונית. התיישבתי מקדימה. מר דנקן עיצבן אותי. במיוחד כי לא הצלחתי לעצבן אותו. הוא הדליק רדיו ושמע חדשות. העברתי תחנה. הוא לא גער בי. נסענו חצי שעה בערך עד שהגענו לשער ברזל גדול שהוביל לחצר גדולה ולא מטופחת. החצר הייתה רובה דשא גבוהה וכמה עצים.במרכז היה שביל אבן שהוביל למבנה גדול עשוי לבנים לבנות. הוא נראה כמו אחוזה או טירה אפילו.לא מקום למופרעים. אולי הייתה טעות? אבל לא. מעל השער התנוססו המילים "פנימיית גרייווד".
*********
משכתי את המזוודה אחרי על שביל האבן. “יום הלימודים כבר נגמר לפני שעתיים. נמצא לך חדר ויערכו לך סיור קצר.” אמר מר דנקן. הנהנתי. הוא לא אמר מי יערוך לי סיור קצר, כלומר אחת השותפות שלי תערוך לי סיור. כלומר הראש שלי יערוך סיור באסלה. התחלה מעולה ליום מעולה. מר דנקן הוביל אותי בין מסדרונות לבנים והרבה דלתות.
'נראה לי' חשבתי 'שבית הספר נמצא בחלק הקידמי של הבניין והחלק האחורי הוא חדרי השינה וכל השאר'. צדקתי. לאחר שעברנו את הכיתות הממוספרות הגענו לדלת שכתוב עליה "בנות ז" שמולה הייתה דלת "בנים ז"
“זאת פנימיה מעורבת?!” כמעט צעקתי. חוץ מדין אולי, כל הבנים שפגשה היו יוצרים דוחים, מזעזעים וטיפשים. “כן. הייתי בטוח שזה נאמר במכתב הקבלה" אמר דנקן. רק שלא נתנו לי לקרוא את מכתב הקבלה. וגם אם היו נותנים לי לקרוא הייתה לי זכות להגיד "לא"? הוא פתח לה את הדלת שחשפה מסדרון לבן עם ארבע דלתות לבנות. הוא הוביל אותי לדלת שהיה כתוב עליה '4' ונפרד ממני במילים "ארוחת הערב תוגש עוד שעתיים". בפנים היה אולם שינה ארוך עם מיטות לבנות ושידות עץ שלא נראות מתאימות לבית כלא כזה. כמה בנות הצטופפו ליד אחת המיטות. הן הסתובבו כשנכנסתי. אחת מהן, ילדה עם שיער שחור קצר ניגשה אליה בחיוך מנומס. “שלום. את החדשה נכון? אלינור? ” הנהנתי. היא הצביעה על אחת המיטות הקרובות לדלת. “זאת המיטה שלך והשידה שלך. אני ליזי. תתארגני ואני אעשה לך סיור אוקיי?” היא לא נראתה כמו ילדה שמכניסה לילדות חדשות את הראש לאסלה. היא אפילו לא נראתה כמו ילדה שהולכת לפנימיות לילדים מופרעים. פשוט הנחתי את המזוודה ליד המיטה והתחלתי לפרוק. “מוכנה?” שאלה ליזי. הייתי איתה עוד ילדה בלונדינית עם שיער קצר שנראתה בדיוק כמוהה. קמתי והלכתי איתן. “אני אנה. אנחנו תאומות" אמרה הילדה הבלונדינית. לחצתי לה את היד. “אז זה אולם השינה שלך.” אמרה ליהי. היא לקחה אותי מחוץ למסדרון בנות ז ולתוך מסדרון חדרי השינה. פנינו שמאלה וירדנו עד סוף המסדרון לדלת גדולה שהובילה לקפיטריה. אחרי זה היא הוליכה אות לספריה, לכיתה שבה אלמד- ז2, ולמזכירות. שם קיבלתי מערכת. “רגע, איפה שיעורי ספורט? ולמה יש לי שני ריבועים שלא כתוב בהם כלום?” שאלתי. “בבית הספר גרייווד אנחנו רוצים להפוך ספורט לכיף!” צייצה המזכירה "את תוכלי לבחור ללמוד איזה ענף ספורט שתרצי. מכדורעף ועד אומניות לחימה!” היא הושיטה לי דף עם רשימת ענפי הספורט. סימנתי את קשתות כשבראשי התמונה של חסר המזל הראשון שחץ שלי יכנס לו בין העיניים.