האיש שלא מת ניסיון

ג'ון נשמע טיפוס ממש מעניין! הייתי שמחה לקרוא עליו יותר ואני מחכה להמשך. אז.. מתי מגיע המשך?! מזמינה אותך גם לקרוא את הסיפורים שלי אני ממש אשמח:)

יספר=אספר
ממתי=מאז

הקטע עם אנשי הזאב קצת… לא יודעת. גרם לעניין שלי קצת לרדת. אבל כל העניין שהוא לא מת מפצה על זה.
בהצלחה!

יש כאן מעט מקום לשיפור, מבחינת ניסוח ושגיאות כתיב, אבל הרעיון נשמע מגניב ביותר. אני אשמח לכתוב דמות, של איש-שועל\איש-זאב זה בסדר?
נ"ב, ממש בסוף, אני חושבת שחלק מהאותיות התבלבלו לך, לא ממש הבנתי את השורה השלישית והרביעית לפני הסוף .-.

שם: קולין קאמר
גיל: שבעה-עשרה שלושה חודשים ושמונה-עשר ימים, עוד שמונה חודשים ושלושים וארבעה ימים עד גיל שמונה עשרה.
גזע: איש-שועל
מראה: בעל שיער חום כהה ועיניים ירוקות-חומות עם שבבי זהב שמזכירות עץ אלון עתיק. הוא רזה, בגובה ממוצא, ובעל כתפיים דקות. יש לו מעט מאוד בגדים בארון שאינם בצבע ירוק, וגם הם חומים. הוא רוכש תיעוב עמוק לאיפור, צביעת שיער, ניתוחים פלסטיים, ציפורניים מזויפות, עדשות מגע צבעוניות, וכל סוג של התערבות מלאכותית בגוף, אפילו תספורות לא מאוד מוצאת חן בעיניו. אבל הוא משלים איתן, בלית בררה.
אופי: הוא מחובר מאוד לטבע, כפי שניתן להבין. הוא לא טיבעוני, אלא 'אקולוגי' כפי שהוא אומר. (הוא לא אוכל מוצרים מן החי אלא אם כן הוא השיג אותם בעצמו, כמו שטורף-על אמור לעשות.) הוא יגדיר את עצמו כטורף-על יבשתי ממשפחת קופי האדם לפני שיגדיר את עצמו כאמריקאי. אך קולין קאמר ידוע למכריו בעיקר בתור הבחור המוזר ונטול החברים שאומר שלוש מילים ביום בממוצע, כל הזמן נכנס לקטטות, וניזון אך ורק מגזר ועגבניות. כשהוא כן אומר משהו, זאת קללה. כשהוא כן מנהל איזשהו סוג של אינטרקציה עם מישהו, זה כדי להתווכח בעקשנות על ההבדל בין טבעוני ל'אקולוגי', וכשהוא כן נוגע באנשים אחרים, זה כשהוא חוטף\נותן מכות. קל לעצבן אותו, וקשה להבין אותו. אבל ברגע שמישהו מצליח ממש לקלוט את הדרך בה הוא חושב, ממש לחדור אל תוך הלב שלו, קולין יכול להיות נעים, מצחיק, חכם, ומקסים. העוינות שלו היא בעיקר תסכול על כך שאף אחד לא רואה את העולם כמו שהוא רואה אותו, וזה מה שגורם לו לחשוב שכולם טיפשים ושטחיים והוא חכם אבל מוזר, מוזר מכדי שמישהו יוכל להבין אותו, מוזר מכדי שמישהו יוכל לראות את ההיגיון הפשוט שבצורת המחשבה שלו, מוזר מכדי שמישהו, חבר, בן-משפחה, או כל יצור אנושי, יוכל באמת באמת לאהוב אותו.
רקע: הוא גדל בבית קטן, במרחק כמה עשרות קילומטרים מעיר נטולת-דברים-מעניינים-לחלוטין, אבא שלו היה עובד עבודת-כפיים כל יום משש בבוקר עד שתים-עשרה בלילה, ואמא שלו הייתה יושבת בחדר העבודה כל היום ומקלידה בעבודה מהבית שקולין מעולם לא הבין מה היא- בתקופה בה היה לו אכפת הוא לא יכל לשאול, ועד שהייתה לו את ההזדמנות לברר כבר לא היה לו עניין בלדעת. בתור תינוק הוא פשוט שכב בעריסה כל היום, כשהוא בכה התעלמו ממנו עד שזה הפך לבלתי נסבל והיו חייבים להאכיל אותו או להחליף חיתול, בתור פעוט הוא ישב כל היום בחדר שלו ובהה בקירות. הוא לא דיבר מילה עד גיל שלוש, אפילו לא ג'יבריש. לאף אחד לא היה זמן לחשוב על זה עד שהוא הגיע לגן חובה, ואז היו חייבים לעשות עם זה משהו. בסך הכל, הוא לא ממש דיבר עד גיל שש. גם כשהוא ידע לדבר, הוא לא מצא את זה מעניין במיוחד. כמעט כל גננת או מורה שהייתה לו שלחה אותו לאבחון באיזשהו שלב, וכל פעם מחדש אמרו את אותו הדבר: אין לו שום מוגבלות, הוא לחלוטין מסוגל לתקשר, הוא פשוט לא רוצה. ככה זה היה עד גיל שבע בערך, בו הוא גילה שיש עוד משהו חוץ מהדרך מהחדר שלו לבית-הספר, הוא יצא מהבית, באופן מאוד חריג, ואז הוא ראה דבר שנראה לו כל כך מיוחד ומדהים ונהדר מאין כמותו: ארנב. הוא ניסה להתקרב אליו, והארנב רץ אל תוך היער, אז קולין רץ אחריו, והמשיך לרוץ, והמשיך לרוץ, הארנב כבר מזמן נעלם משדה הראייה שלו, אבל זה לא עניין אותו. את היום ההוא הוא כינה תמיד 'הרגע בו התחלתי לחיות', הוא חזר הביתה רק באמצע הלילה, וגילה שאף אחד מהוריו לא שם לב שהוא הלך בכלל. מאותו יום ואילך הוא חיכה בהל שנייה לרגע בו הוא יחזור הביתה מבית-הספר, וילך לרוץ ביער. הוא לימד את עצמו איך לטפס על עצים, איך ללכת בשקט מוחלט, איך לא להפחיד את החיות, ואילו פירות כדאי לאכול. מאז, כל דבר אחר הפך ללא כזה נורא. אז מה אם כולם מעצבנים וטיפשים ולא מבינים? הוא לא צריך אותם, היער מבין אותו, היער אוהב אותו, הוא שייך ליער.

אני יכול להכניס אותך גם בתור שועל