האיש שהלך יותר מדי / 2003

1
חלמתי שאני במדבר. זה היה מדבר ללא גבולות, כך אמר לי החלום. כל כוכב הלכת הזה שאני פוסע בו בין אנשים הפך למדבר. לא היו לי מים ואוכל, רק הבגדים שעליי. בכיסיי לא היו מפתחות הבית, תעודת הזהות, הטלפון הסלולרי, או כל חרא אחר שאני סוחב אתי כשאני מחוץ לבית (כשאני כמעט בטוח שלא אשתמש בו). ידעתי שאני חולם, אבל משהו אמר לי שאני אחיה בתוך החלום הזה לנצח. כאילו שקעתי בתרדמת או משהו דומה, ולא אוכל להתעורר מהחלום אף פעם. אבל זה בסדר, אמרתי לעצמי. אבנה לי בית קטן פה באמצע המדבר, אייצר לי ניירות ועט (איך, לכל הרוחות?) ואכתוב לעצמי כל הזמן בין נמנום לנמנום בחלומי כשאני גומע מים מהבאר, אותה אחפור עד שאגיע למאגר מים תת-קרקעי. יהיה לי בודד, וכנראה (קרוב לוודאי), שאני אשתגע, אבל השיגעון יתאים למציאות החדשה שלי. אכתוב סיפורים שכאילו נכתבו לפני שבכלל נוצר כדור הארץ, אדבר לעצמי, אשפשף את גופי בחול לוהט, שגעונות מהסוג הזה, אבל יהיה בסדר, כי השיגעון שלי יתאים, כמו ששיגעון של חיים על יבשת מאוכלסת מתאים עצמו למציאות. שיגעון כגון התמכרות לטלוויזיה ולחדשות, לראות סרטי אימה, ולהיכנס בכוונה בתוך השלוליות כי אתה נועל מגפיים, או לענות את גופך ברחיצה במים קרים, כי אומרים שזה מרענן את זרימת הדם. אז כמו שגעונות החברה יהיה לי שיגעון המדבר שלי. מי שחי בזמן אבותינו היה נחשב פה למשוגע אם היה מדבר ומתנהג כמו שהוא התרגל שם. ואז, כשהתחלתי לחשוב איך ובאיזה אמצעים אבנה את הבית המדברי שלי, התעוררתי.
התעוררתי ואני בביתי כמו תמיד. בן 27, רווק, בודד, חי בבית הוריו עם אבא אימא ואחות. האח בפנימייה. ופעם היה לנו כלב וחתול, אבל מסרנו אותם. אבל יש בבית תוכי בודד בשם יוסי, שאם רק אסתכל עליו אדע שהוא שם. הבית היה שקט כשהתעוררתי, היה משהו ריקני באוויר, כאילו יש יותר מדי חמצן וחסר ריח ריקבון עדין וריח זיעה שהיה באפי מיום שנולדתי. קמתי, מטושטש מעט, וחיפשתי בבית. אמי כמעט תמיד בבית, ואחותי לפעמים מקדימה. אבל הבית היה ריק. תמיד זה היה נדמה לי כמעין בגידה אכזרית כשאני מתעורר ומגלה שכל מי שהיה בבית, עזב אותו כשישנתי. על הכיריים גיליתי סיר מלא קובה חמוץ, כמו שאני אוהב, שאימא קנתה בבוקר וכנראה הכינה בזמן שישנתי. הוא היה קר, אז חיממתי אותו במיקרוגל והתיישבתי לאכול. כדי שלמוחי העייף והסחוט מחלומות על מדבר וריקנות יהיה משהו להתעסק בו, הדלקתי את הטלוויזיה וראיתי פה את יעל בר-זוהר בתכנית מוסיקה, ושם את הסרט ההודי שנותנים באחד מימי השבוע. פתאום הבנתי שאני לא זוכר איזה יום היום, אבל בשעון הבחנתי שזו הייתה שעת ערב מוקדמת, של יום כלשהו, בשנת 2003. אכלתי את הקובה שלי עד תומו, ושקעתי בצפייה בטלוויזיה, הדלקתי את ההסקה, מתפלל שהקיץ כבר יבוא, ושקעתי באיזה ספר של סטיבן קינג. ככל שהמחוגים על שעון הצלחת שעל הקיר התקדמו, וככל שהבדידות הפכה כבדה יותר, התחלתי להרגיש שמשהו פה לא בסדר. בדרך כלל רק בשעות הצהריים אני לבד, וגם זה לא תמיד, וכבר ערב, מה קרה שכל בני משפחתי הלכו לזמן כה רב. אולי החליטו ללכת ולעשות לעצמם איזה בילוי קטן, אבל חשבו שלהעיר אותי יהיה אכזרי מדי בשבילי (לפעמים הייתי צועק על מי שהיה מעיר אותי משינה), ואכזרי מדי בשבילם (הייתי מעכב אותם), ולכן החליטו לעשות את הבילוי הקטן שלהם לבד, כי כמו תמיד, אצלי הכל יהיה בסדר בסופו של דבר, גם אם אשאר לבד לאחר שאתעורר לכמה שעות. אז כמו תמיד כשאני לבד, החלטתי לחרוק שיניים, כמו שאומרים, ולהתגבר. הבדידות עושה חתכים בנפש, אבל הם נרפאים במהירות, ואתה לא מאבד הרבה דם, וגם כך הגוף מייצר דם חדש בכל פעם שחסר לו קצת. אז יהיה בסדר. אני יודע להעסיק את עצמי.
אבל לאט זה כבר הפך לבדיחה אכזרית. מחוגי השעון הראו חצות, ויום חדש, לפחות בתאריך, שלא היה לי מושג איזה יום הוא ולא היה לי את מי לשאול, נולד. התקשרתי לנייד של אחותי ולאחר כמה צלצולים קיבלתי את המשיבון. השארתי לה הודעה שתצלצל אליי בדחיפות, ואז, במחשבה שנייה, הוספתי שאני לבד בחצות וזה נראה לי מוזר. לא רציתי שתחשוב שקרה משהו חמור כמו רגל שבורה או פיצוץ צינור המים החמים. אחר כך טלפנתי לנייד של אבא, וגם שם קיבלתי משיבון, אבל הפעם לא השארתי הודעה כי אבא לא בודק אם השאירו לו הודעות, אלא לוחץ פשוט על סנד, ומתקשר אוטומטית למי שניסה להתקשר אליו כשהוא היה עסוק מדי.
חוץ מהמצב המוזר הזה, או אולי בנוסף לו, הרגשתי מוזר בראש כמו שקורה לי לפעמים. כאילו מוחי מלא עננים שחורים טעוני גשם, אבל משום מה הם מעדיפים לשמור את הגשמים עמוק בתוכם פנימה. שמתי מוסיקה בטלוויזיה, vh1, אני חושב, והצמדתי את מצחי אל המגבת שכיסתה את ההסקה. החום היה בין רגליי ועל מצחי, ברכיי נצמדו להסקה משני צדיה, ורצו להרגיש קצת חום כמו דירה באמת מחוממת ביום חורף עטוף גשמים, או ליל קיץ לוהט. באותו רגע הבדידות הייתה חדה כמו תער, ואני חשבתי, באותו יגון תהומי ורציני שמשחק משחקי מוות עם הגורל, שבעצם, אם אמות עכשיו, זה לא יהיה כל כך נורא.
הערות לתוך הלילה עד חמש לפנות בוקר עטפה צבעים של אזור הדימדומים. התקשרתי שוב לאבא ולאחותי, ואפילו לאחי בפנימייה, אבל קיבלתי משיבונים. התקשרתי, על אף השעה המטורפת, לכל החברות של אמי, אולי היא שם. אבל בכל הבתים ההם הטלפון צלצל עד שהחליט שנמאס לו ושם צליל תפוס. ישנים, חשבתי. בטוח שהם ישנים. כשהשמש התחילה להציץ מעבר להרי ירושלים החלטתי שמספיק לי ולקחתי שני כדורי שינה. כשאקום כולם יהיו פה, אמרתי לעצמי. ועם טלוויזיה דולקת, (בכוונה לא שמתי טיימר. גם משום חולשה וגם כדי שיהיה לי על מה להתווכח עם אבא) נרדמתי במיטה מבולגנת כשהתהילים שומרים עליי מתחת לכרית.
כשהתעוררתי ב-12 בצהריים. איזה נתיך אימה פקע בי עוד לפני שפתחתי את העיניים. הבית היה שקט מדי. ובאמת חיפשתי בבית ולא היה איש. ניסיתי למצוא עקבות של אנשים, בני משפחתי היקרים, שהיו פה, ישנו, אכלו, החליפו בגדים. אבל הבית נראה בדיוק כמו שהיה כשישנתי. הדלקתי סיגריה ושמתי מטאל בקולי קולות כשכל התסריטים הכי משונים חולפים לי בראש. (קרה משהו! אז למה הם לא מטלפנים? זו בדיחה! לא יכול להיות, הם לא טיפשים לבדיחות אכזריות כאלו. הם נסעו בדחף רגעי לאילת או לטבריה! בלי לטלפן? בלי להגיד? למה? פשוט מאוד, הם שונאים אותך) ועוד מיני זבל בסגנון עד שהחלטתי שזה לא מצחיק, החלשתי את הווליום, וכשלא השגתי אותם שוב טלפנתי למשטרה.
במוקד 100 הטלפון צלצל וצלצל בלי שמישהו יעשה עמי חסד ויואיל להרים את האפרכסת. טלפנתי שוב לניידים, לחברות, ואפילו ניסיתי מספרי טלפון של אנשים זרים מתוך מדריך הטלפונים, איש לא ענה. טלפנתי לבנקים, לחברות השכרה, לשיפוצניקים, לעורכי דין בבתיהם, לעורכי דין במשרדים, להוצאות ספרים, לחנויות לכלי בית. איש לא ענה באף אחד מהמספרים האלה. או שהטלפון צלצל עד שהתנתק, או שקיבלתי משיבונים. החלטתי שב'בזק' משהו מסריח כמו גם אצל החברות הסלולריות, ויצאתי מהבית לבוש בגדי שינה שלא היו ממש פיג'מה אבל גם לא חליפות ערב. אצלי ברחוב היה שומם כמו בית קברות אינדיאני עתיק. הלכתי לפתח דירתה של חברה של אימא, ואיש לא ענה לי בדלת. בדלת ממול דפקתי לשאול אולי במקרה הם יודעים איפה אותה חברה (אבל בעצם רציתי לראות אדם), ושוב לא ענו לי. ואז קיבלתי אטרף והתחלתי לדפוק על כל הדלתות ברחוב, לצעוק לאנשים בחלונות, להציץ לחדרים שהיו בקומת הקרקע. שוטטתי גם בין דלתות ברחובות סמוכים, הלכתי לתחנת האוטובוס לראות אם יש אדם, ולבסוף, כמו כדי להתייאש סופית, הלכתי למכולת. המכולת הייתה פתוחה, לפחות כלפי חוץ, ואמרתי: עכשיו אני אראה אנשים. עכשיו אוכל לתת רשמים ולקבל הסבר. אבל, בעוד שעל המדפים כל המוצרים המוכרים היו שם, לא היו קונים ולא היה אף אחד מהמוכרים שהיו מתחלפים להם לפי שעות שמעולם לא הבנתי אם יש בהן היגיון. אם הייתי רוצה הייתי יכול לרוקן את כל הקופה בלי שיהיה מישהו שאפילו ישמע אותי עושה זאת. לקחתי פחית של חצי ליטר בירה, התיישבתי בפינה, והתחלתי לשתות. לאחר הבירה הששית או השביעית והטלות שתן בחצר, שקעתי לסהרוריות שהייתה חלום בעודי ער. דיברתי לעצמי, ובשלב כלשהו נרדמתי בפתח המכולת כשמטען עננים לבנים של אביב מסמא את השמש.

2
אני זוכר את שתי הפעמים שהשתכרתי לפני הפעם הזאת. שתיהן היו סביב גיל 17-18, כשאתה מרגיש שאתה יכול לבנות עולמות אם רק יתנו לך כוכבים לעשות זאת. לאחר ששתיתי כמה בירות וטקילה אחת אמרתי לחבר שלי טירן, שעדיין שתה וחייך לעצמו, שאני הולך לשירותים. ירדתי את המדרגות כמו ספן על כבש אונייה, ואחרי שהשתנתי, שפוך לגמרי, אמר לי מישהו ששתה הרבה פחות: "זה לא בריא לשתות הרבה, ילד." את הפנינה הזו העברתי לטירן ושנינו הנהנו בהסכמה והמשכנו לשתות. כשהמלצרית באה כדי שנפדה את החשבון, היא אמנם הניחה את כל העודף הנכון על השולחן העגול, אבל באותו בוז ידוע ששמור לפיכח שרואה שיכור, היא החליטה לקחת לעצמה חמש שקל כטיפ גם אם רצינו וגם אם לא. כנקמה כל אחד מאתנו הרים משם מאפרה אחת. אלה לא היו סתם מאפרות פח זולות, אלא מאפרות מזכוכית ירוקה ששם של חברת בירה מתנוסס עליה בקטן. היום שתיהן לא קיימות, אצלי נשברה, אצלו מי יודע. כמו שיכורים גאים בירכנו לשלום את הברמן בצאתנו כאילו אנו לקוחות קבועים, ולא רחוק משם טירן הקיא בעוד אני שמרתי את כל הנוזלים הרעילים אצלי חזק בתוך הקיבה. שרנו כל הדרך הביתה, ברגל. לא זוכר מה. שוטר שעבר שם ניסה לבדוק אם זה סמים, כשהבין שזה אלכוהול (עדיין חוקי), חייך לעצמו בשעשוע והמשיך בדרכו. באחת החצרות התמוטטתי (עדיין בהכרה) על הדשא וחשבתי שאם לא אקום אראה את האדמה והעשב לכל ימי חיי בבית משוגעים, כשאני ממריא במוחי הלאה לתוך הכוכבים כמו בחללית המהירה ביותר בעולם. קמתי כאילו אני מפלס דרכי מעלה מתוך ביצה, וטירן צחק לא בדיוק עליי, אלא אתי. הוא נעלם מתנודד בפתח ביתו, ואני נכנסתי לביתי השפוי והפיכח, רוצה רק לישון, כך בבגדיי, במיטה לא מוצעת. אבא הביט עליי במבט מוזר, אבל רק שאל איפה הייתי, לא יודע מה עניתי, והוא המשיך לישון.
למחרת, במשך כל היום, היה לי כאב ראש קל, אבל כמעט בלתי מורגש. לטירן אמרתי שאני מרגיש כאילו שהמוח שלי פתוח לגמרי אל היקום, כאילו עבר ניקיון יסודי. אבל התאבלתי באוזניו על מספר לא ברור של תאי מוח שלא אוכל להשתמש בהם עוד לעולם. טירן אמר: "זה בסדר, צריך להתפרק לפעמים." ובמשך חודש לאחר מכן לא הצלחתי לחשוב באופן צלול. כאילו תקעו למוחי כמה פקקים בצינורות החשיבה.
ההשתכרות המשותפת השנייה הייתה עליזה יותר, ועברה יותר חלק. אמנם לא שתינו טקילה, אבל כל אחד שתה שתיים-שלוש בירות דרך קשית, ובדרך שרנו שירים של "מופע הארנבות של ד"ר קספר", עקבנו איזה קילומטר אחרי שתי בנות, ובשלב כלשהו חלצנו נעליים וצעדנו שיכורים ועליזים בגרביים בלבד שמאוחר יותר נזרקו לפח. אנשים שנתקלו בדרכנו פנו הצידה, ואפילו היינו מספיק מאופסים כדי לראות משהו בטלוויזיה בביתו של טירן, לפני שאביו יחזור. מאז הפעם הזאת בקושי שתיתי. אבל ידעתי שטירן שתה ועוד איך, מלבה את השגעון בטראנס קולני.
כשהתעוררתי ב-12 בלילה בפתח המכולת שוב בדקתי אם יש מישהו חי, אדם או חיה, ומשלא מצאתי, לפחות לא בסביבה, לקחתי מהמקרר של המכולת (שעדיין הייתה פתוחה, רבותיי) פחית "רד בול", ואחריה באה עוד אחת. ואז שמתי בשקית שני "תפוצ'יפס" ו"פסק זמן" אחד ועשיתי את דרכי לכיוון קניון מלחה. ראשי אמר לי שאני באזור דמדומים פרטי משלי. שום אדם, חתול, כלב, או מכונית, לא עברו בשום כביש ושביל. אבל היו ברחובות מכוניות חונות, וכמה אורות דלקו בדירות שונות ברחוב. חזרו האנשים, אמרתי לעצמי. ובפתח אחד משערי הקניון שנסגר קצת אחרי חצות, אני אראה שומר עייף, ואוכל לומר לו, גם אם אצטרך להישמע לא שפוי, "שמע, היה לי טריפ מהסרטים." בחנייה היו הרבה מכוניות יחסית לשעה המאוחרת, ושערי הקניון היו פתוחים. אבל הכאב היה קשה מנשוא בראותי עמדת שמירה נטושה, ומכוניות שאף אחת מהן לא יוצאת מחנייה או נכנסת אליה. בתוך הקניון היה ריק כמו מבצר עתיק ונטוש. כל חנויות כלי הבית, הבגדים, התכשיטים, ומוצרי החשמל, היו פתוחות, אבל בלי מוכרים ובלי קונים. שער הזכוכית של אשכול בתי הקולנוע נפתח במשיכה, ובאחד האולמות ראיתי לתדהמתי כתוביות עולות של סרט שכרגע נגמר. סרט שאיש לא צפה בו. צעקתי למקרין, מנסה לדחוס את קולי לתוך החלון הקטן בקיר האחורי, אבל איש לא ענה. לאחר שיטוטים בין האולמות ובמשרדים, הגעתי לדלת שהבנתי שהיא מובילה לחדרי המקרינים, אבל היא הייתה נעולה. אמרתי: אני לא זז מפה עד שהמקרין ייצא. חיכיתי עשר שעות.
שמרתי על הדלת, אכלתי פופקורן ושתיתי קולה מהמזנון, אבל כשראיתי שכבר 11 וחצי בבוקר, ואיש לא בא ואיש לא הולך, חשבתי: אולי בחוץ נפתחו חנויות. הן אמנם היו פתוחות, אבל כבר מאתמול, ושוב לא היה בהן איש. הלכתי כמו האיש האחרון בעולם שיש לו סיבה לחיות, והערמתי לתוך שקית את כל התכשיטים, השעונים והצמידים, שמצאתי בחנות התכשיטים. קיוויתי בכל לבי שמישהו יצוץ ויגיד בתקיפות: "היי, מה אתה עושה?" אבל חצי שעה אחר כך כבר הייתי בביתי מלא תכשיטים ועשיר יותר מכפי שהייתי כל חיי. אבל הייתה בעיה קטנה, איש לא ניסה לעצור אותי, ולא הייתי יכול למכור את התכשיטים לאיש.
ברדיו היו חדשות. איפה שהוא, על כוכב לכת אחר אולי, ארה"ב עוד מעט תתקוף את עירק, ורב-מחבלים חוסל. בטלוויזיה היו כל השידורים הרגילים. ספורט, סדרות קומיות, פרפר נחמד, ואופרת הסבון המחליאה "קרוב רחוק". העיתון שמצאתי בדרך על ספסל אימת את חשדי שאני בתחילת מרץ, ומודעות האבל לא הכילו ששה מיליארד בני אדם. הדלקתי את ההסקה ושיחקתי בסוני. שם היו אנשים, אבל חלק מהם הייתי צריך לחסל. שייטתי במכונית והלכתי ברגל בין עשרות אנשים, וכדי שיתייחסו אליי דחפתי אותם, והרסתי את מכוניותיהם. אבל כשכיביתי את המשחק שוב הייתי לבד. אז שמתי "מיוזיק בוקס" וראיתי קליפים שהמספרים לידם אמרו שאת הקליפ הזה והזה הזמינו ככה וככה אנשים. ושאלתי את עצמי: איפה אתם נמצאים? ב-SMS הטלווזיוני הכנסתי הודעה. "התקשרו אליי," עם שם ומספר טלפון. ההודעה רצה על המסך תוך כדי קליפ של קורן, אבל איש לא התקשר. אז קמתי, ובצעדים של איש שאבד בזמן, הלכתי לכלוב של תוכי יוסי כדי שיחלוק איתי את כאבי. אבל הכלוב היה ריק.

3
תוכי יוסי לא היה התוכי הראשון של הבית. היו זוג תוכונים בראשונה בשם "רומיאו ויוליה" שהלכו לעולמם. לאחר שיוליה מתה מוות של יסורים, מדממת מכל נקבובית בגופה לפני שמישהו שם לב שמשהו קרה לה (חוץ ממני), התברר שרומיאו זה בעצם נקבה, וכדי שרומיאה או מי שלא תהיה לא תמות מבדידות קנינו לה תוכי זכר בצבע צהוב שיארח לה לחברה. הנקבה חנקה את הזכר באהבה ומזמוזים עד שהזכר קיבל קריזה וניקר אותה ברגל. התפתח זיהום והווטרינר החליט לאחר יומיים של אשפוז תוכוני שאין עוד מה לעשות, והרדים אותה. נשאר רק התוכי הצהוב, שאני קראתי לו תוכי יוסי לאחר שהחלטנו שלא קונים עוד. תוכי יוסי נולד מתוך שיר ששר אריק איינשטיין, וחי אצלנו במרפסת. כשראיתי אז שיוליה מדממת ניסיתי להגיד, כי לא אני אהפוך את העולם בשביל תוכיה קשישה, אבל כולם היו עסוקים בשלהם וחשבתי שלא אכפת להם. אחרי זה הם אמרו לי: "לא שמענו שאמרת. למה לא צרחת?" כי הייתם עסוקים בשלכם, ואני לא אתחרפן בשביל להציל תוכיה שמזמן הייתה אמורה למות, וקיבלה בונוסים של זמן חיים פעם אחר פעם בשל תזונה טובה. תוכי יוסי, התוכי שאמור היה לחיות ולהיות עוד בכלוב שבמרפסת, לא היה אמור לאהוב עוד לעולם. הוא היה אמור להסתדר עם שפיותו בבדידות תהומית, כמוני, כשכל העולם נעלם.
לא היה תוכי יוסי, ומי שלקח את כל בני האדם ובעלי החיים לקח גם אותו. הטלוויזיה צחקה עליי כשלא הבנתי מי הם האנשים שמזמינים את הקליפים ב"מיוזיק בוקס" כשמספרי ההזמנות שלהם רצים בפינה השמאלית-תחתונה של המסך. "רובים ושושנים", "האבנים המתגלגלות", ו"ארוסמית" היו שם, אבל לא ידעתי מי שם אותם שם, ואיך אפשר למצוא אותו. ב"סי.אן.אן." וב"פוקס ניוז" לא אמרו שקרה משהו מיוחד בירושלים, במדינת ישראל, או בעולם כולו, מלבד החרא הרגיל שהסתובב במסכים באותו פרק זמן. אני כיביתי את הטלוויזיה בלב כבד ושמתי קסטה של שלמה ארצי ששרדה מתחילת שנות התשעים. הוא שר מתוך העבר את חייו, ואני שאלתי איזה חיים ואיפה הם עכשיו. זכרתי את אבא, קשה היה לו להביע רגשות של חיבה, אבל פעם כשהייתי בדיכאון והרגשתי שאין מי שאוהב אותי עוד, אמרתי לו: "אתה לא אוהב אותי יותר, אה?" הוא רק חייך בעיניים מלאות אור, הרבה זמן לא ראיתי אור בעיניו, ואמר: "טאמבאל" כשהוא מעביר יד על לחיי. זה היה זיכרון שזוכרים להרבה זמן. והיה אז, כשאני, אבא ואחותי (כשאימא מנמנמת בצד), ראינו בטלוויזיה את הסרט "הרוזן ממונטה קריסטו" ואני הייתי כמעט מאושר, כמעט שנון, והוא העביר יד אוהבת על שיערי, שחשבתי שצריך כבר לקצר אותו, ואמר משהו על "שיער קיפודים". הוא שתה תה, אני שתיתי קפה שחור ואחותי שתתה נס-קפה. משקאות שונים, אבל כל אחד עם מנת הקפאין שלו. אימא שלגלגה על אהבתי העזה לקיץ (אמרה: "כשהקיץ יבוא תתגעגע לחורף"), נצמדה לתנור הבוער כשהיא לוגמת עשן סיגריות אחת אחר השנייה, עוצמת את עיניה הכבדות בין סיגריה לסיגריה, וצופה בנו מהצד, לא יודע אם חשבה שהנה קורה פה משהו מיוחד. אבל קרה שם משהו מיוחד. הייתה בכל המשפחה, מינוס אחי שלא היה בבית, מין שלווה שלא הייתה הרבה מאוד זמן. הטלוויזיה הייתה אלוהים (בדיוק כמו שמכנים אותה בלגלוג כמה אמנים אמריקאים), ואנחנו היינו חבורה של מלאכים עליזים שמתחממים לאורה, רואים את התמונות, אבל מחליקים את הפרטים כמו משבי רוח שחדלים לנשוב על מים ומחליקים אותה למעין ראי שקוף-כחלחל. נכנסים לעולם "הרוזן", אבל ביחד. לומדים שפעם ידעו לכתוב ספרים, לפני שהטלוויזיה הקפיאה את המוחות והפכה כל ספר לפרוזה. אבל בלילה, לפני שנרדמנו, אבא קלקל וגער בי שהנה עוד רגע ארדם עם טלוויזיה דלוקה. שמתי טיימר ונרדמתי. אבל הוא העיר אותי בכל זאת, והפעם לא החזרתי מלחמה. לא רציתי לקלקל את הערב שנרקם קודם. קראתי קצת בספר תוך שתיית קפה ונרדמתי שוב. מתעורר ליום חדש שחשבתי: הכל יכול לקרות בו.
כל מי ששנא אותי או אהב אותי, כל מי שקלקל לי או עזר לי, כל מי ששעמם אותי או עניין אותי, לא היה עוד. כמו יבשת אטלנטיס שטובעה בים (לפי האגדה), הכל היה עוד קיים, חוץ מהסיבה. ענני אביב עדיין ריחפו בשמיים והייתה רוח שהניעה אותם. השמש, כמו שלמדתי, עדיין חצתה במסלולה את השמיים ממזרח למערב, וכשהשמש הלכה בא הירח עם צבא כוכבים. בתחנות הרדיו היו שדרנים ושדרניות שהזכירו מדי פעם את השעה המדוייקת שראיתי בשעון. ובכל פעם שהשעון שלי התאפס על שעה עגולה היו חדשות ברדיו. מלחמה, אמרו, עוד מעט תהיה במפרץ. איפה החיילים, תהיתי, ואיך זה שאתם מדברים מפה כשאתם לא פה. מדינת הרפאים שלי סערה בגלל פיגוע תופת של מחבל באוטובוס בעיר חיפה, ובמסך ראיתי אנשים בשידור חי חולפים ברחוב החיפאי שהופצץ, ועל המסך רצו מספרים לשעת חירום זו. התקשרתי. הטלפונים החיפאים צלצלו בלי שהיה אדם שיענה, וחשבתי: אולי אני צופה בסרט ישן, משהו בנוסח "יומני גבע" כשאני תקוע אלפי שנים בעתיד. אבל לא. מישהו שידר, מישהו צילם, מישהו דיווח, ומישהו חלף בשידור חי על פני המצלמה. הייתה חפיפה בין החדשות של ערוצי הטלוויזיה השונים וחדשות הרדיו, ואפילו ב"אל ג'אזירה" היו התמונות הנכונות, למרות שלא הבנתי מילה. לשכנים בקומה הראשונה יש מנוי ל"מעריב", אבל אף עיתון לא נח על מפתן דלתם ולא היה מי שישים אותו שם. בעיתונים של המכולת התנוסס התאריך של בוקר היום בו קפא העולם, ובעוד החדשות שם התיישנו, היה מי שחידש אותם בתקשורת המשודרת. כיביתי את שלמה ארצי והדלקתי את הדוד. בטלוויזיה היה פרק של תוכנית סאטירה שראיתי כמה ימים קודם עם אחותי. הייתה שם אישה שחורה וצעירה בביקיני, מה שנתן הצצה לשדי שוקולד נהדרות. "הם כמו אגסים." אמרתי אז לאחותי בשובבות, והיא חייכה בשעשוע ומבוכה. ראיתי שוב רמז לאותם אגסי שוקולד, אבל לא הייתה את אחותי שאוכל לומר לה ברמזים – את אשה, ולנשים יש גוף יפה – כדי לראות את ברק שביעות הרצון העצמית מהבהב בתוך עיניה. וכמו שקורה לי בכל פעם שאני מרגיש הערצה לדמות אשה, נזכרתי במלי שנעלמה. והיה גם טירן ועכשיו לא, הוא נלקח עם כולם.
אימא, העייפה והמרירה. אבא, תמים וסוחב את חייו בסבלנות. אחותי, הממהרת וחסרת המנוח תמיד. אחי, שכל מחשבותיו שייכות לו בלבד. טירן ומלי. כולם נעלמו. פעם עישנתי, ועכשיו ההישרדות לא הייתה מניע לשמור על בריאות טובה. לקחתי חפיסת "טיים" של אמי מעל לשידה שבחדרה, והצתתי סיגריה. עשן בתוך פי ובין שפתיי, בתוך ריאותיי ובתוך מוחי, והרגשתי כמו דמות מתוך שיר. משהו שמתאר אותי בשורה: "האיש שהלך יותר מדי." זה היה נכון, הלכתי את חיי יותר מדי. אבל לא בגלל שהלכתי הרבה, הייתי עדיין צעיר, אלא בגלל שהלכתי סתם. הלכתי מתוך ילדותי אל בית קברות אינדיאני עתיק, אל ההר הלא נכון במדבר סיני, אל מגדל שלבסוף גיליתי שהוא תלוי באוויר. הלכתי על גבול המציאות והושלכתי אל גבול ההזייה. ועכשיו, חשבתי, המים בדוד התחממו, ורק משהו לאכול ומקלחת חמה יעזרו לי לחשוב אם כדאי להתייאש ולקפוץ מהחלון הכי גבוה בעיר, או לכבוש את שטחי ההזייה בציפייה נואשת לעתיד, ולהיות מטורף.

4
בלעתי שתי לחמניות והתקלחתי במים רותחים. אמרתי לעצמי, מים חמים מזמינים עננים לתוך המוח, ועמדתי לאחר מכן שתי דקות שלמות במים שהיו מעט חמים יותר מקרח. כן, תקטין את עצמך, מלמלתי לעצמי, כי כמה שתהיה גדול, לא תמצא כלום. תהיה מלך על שממה ומדבר עירוני, תהיה הבעלים של כל החנויות בעיר, ואולי אף בארץ. כל הקניונים יהיו שלך, כל הדירות והוילות וגורדי השחקים והמשרדים – שלך בלבד. אם תמצא מקק אולי תתן לו בניין דירות פרטי להתגורר בו, כשאתה מבקר אותו מפעם לפעם ושואל אותו בנימוס: מה שלומך? יש לך מספיק תעסוקה? אתה רוצה שאני אסע לאפריקה למצוא לך, אולי תחת בית חורבות נטוש, איזה מקקית יפיפייה עם מחושים חטובים שתוכל לשכב אתה ולהשריץ ילדים? האם תהיה חבר שלי לתמיד? לא תעזוב אותי פתאום, אה? ורק הקול הפנימי שלך, שמכיל קוקטייל של רוב האנשים שהחלפת עמם יותר ממילה אחת בכל חייך, יאמר לך בקול עדין אך חריף: מותק, אתה משתגע. האם אתה משתגע מתוך בחירה, או שפשוט אתה לא מצליח להחזיק את שפיותך בתוך הרסנים ונותן לה לפרוח, לעוף, לאלוהים. כי במצב זה, כשהוא השאיר אותך לבדך (כנראה) בעולם, אולי אלוהים השתגע. לקח את כולם, לא השאיר לך כלום מלבד חיידקים אולי, כמו אלא שעוזרים לך לעכל את האוכל בקיבתך, וחופרים מחילות בנקבי הזיעה שעל עורך.
מהמקלחת המוארת ביותר בעולם יצאתי אל הבית כמטורף השפוי ביותר בעולם. לקחתי את הגיטרה של אחותי שהיא קנתה ברגע של חולשה (בקושי נגעה בה), ישבתי עירום מול ה-MTV, וליוויתי את תוכן התחנה הנצפית ביותר בעולם בכמה אקורדים ורעידות מיתר. למי אתם שרים, איפה אתם, מי הכניס אתכם ברגע זה לשידור? והמחרפן מכולם, שיא החרפון, פקקי ענק אמרו, ממש עכשיו, בכל הכניסות לקניון מלחה. כל החנויות הכריזו, לפחות כלפי חוץ, על הורדת מחירים דרסטית לפחות ליום אחד. אין מקום לזוז בתוך הקניון כאילו אתה בפארק הירקון בהופעה של מייקל ג'קסון. הבית שלי משקיף על קניון מלחה. כמו נידון למוות שפותח דלת בלי לדעת אם מאחוריה יש שדות וחופש, או חבל תלייה, הלכתי למרפסת והעפתי מבט דרך החלון אל הקניון כשברקע אומרים לי: היסטריה, פקקי ענק, אין לאן לזוז, תורים ארוכים בכניסה לקניון, המאבטחים בפתח עובדים במרץ, ויש סכנה שהם יפספסו איזה רימון או אקדח מרוב לחץ ומהירות. ודרך החלון, לא דרך הטלוויזיה, אני רואה קניון שיושב על כרעיו כמו מפלצת מובסת, מבצר נטוש, אין חתול לידו, שום מכונית לא נעה סביבו, ובכניסה לשלושת השערים שאפשר לראות מחלוני אין איש. לא תור של אנשים, דינוזאורים, או דולפינים. אולי כמה נמלים קטנות מכדי שאוכל לראות ממרחק זה, באו לרענן את המלתחה שלהן בחצאיות ובחליפות ערב, ללקק גלידה על גביע וואפל, לקנות מאה גרם פיסטוקים ולאכול אותם ליד המזרקה בקומה התחתונה, ולחזור למלכת הנמלים במחילות ולהגיד: שמעי, אף אחד כבר לא יתיז עלינו חומרי הדברה. העולם שלנו, אז כדאי שנתחיל עכשיו לשאוף לכוכבים. קדימה, בונים תחנת חלל.
מה זה שווה שכל העולם שייך לך ואין לך אדם לחלוק אותו אתו? יכולתי לאכול את כל המאכלים שמוכרים בחנויות המזון, יכולתי לקחת את כל הבגדים והנעליים ומשקפי השמש שחפצתי בהם, זוג משקפי שמש לכל שעה ביום. אם לא היה לי, הייתי יכול לקחת פלייסטיישן 2, אבל יש לי, אז הייתי יכול לקחת כל משחק סוני שארצה, לשחק בכל אחד שעה, ויש לי חודש לגמור את כולם. בחנויות המוסיקה יכולתי לשמוע את כל הזמרים, הזמרות, הלהקות, והדי-ג'יים וכך אראה את העולמות של כולם, תלויים כמו פוסטרים ענקיים על השמיים, ממוסמרים על ידי גורדי שחקים לתוך אוזון צהוב וחולני, לא אני אתיש אותו. ויש את בתי הקולנוע, שלי בלבד, יד נעלמת מחליפה את הסרטים, ואני אשב עם שלושה דליים של פופקורן ועשר כוסות פלסטיק של קולה תעשייתית, מביט בכל, רואה הכל, שומע הכל, ומעשן במהלך הסרט באולם, לא יהיה מישהו שיגיד: "מפריע לי. תכבה אותה בבקשה." הייתי יכול ללכת לג'נין עירום ובלי נשק או רוגטקה, ולהתרחץ בים של עזה, לראות את ערימות הלבנים והטיח שפעם היו בתים, ואת חורי הכדורים והרימונים על הקירות החיצוניים. למצוא מצבורי נשק מוסתרים, ולירות בפחיות ובקבוקי משקה. ללטף מטוסים וטילים בבסיסי צבא, לשים בטריות בטייפ שלי ולשים אותו בפול ווליום באמצע הרחוב, להרקיד את הוירוסים, החיידקים, והחמצן סביבי. לצעוק ממגדל עזריאלי: "אני רוצה למות." ולחשוב שאם אמות כל כדור הארץ יהיה מיותר, ואלוהים באמת יעזוב.
במקום זאת עשיתי מקלחת, רק מים קרים הפעם, וישבתי במרפסת לוגם קפה שחור וחזק עם שלוש כפיות סוכר. לקחתי את הספר הראשון שהיה בהישג יד. "לוכד החלומות" של סטיבן קינג. פתחתי באמצע הספר וקראתי את מה שסטיבן קינג כתב פעם כשגופו היה שבור, בחדר קטן, לאורם של נרות: *"אבל זה לא עוזר. לא משנה כמה שהוא צורח, זה לא עוזר. קווי הטלפון מנותקים. אתה לא יכול לחזור לאחור, לא יכול להרוג את סבא שלך, לא יכול לירות בלי הארווי אוסוולד כשהוא כורע בחלון הקומה הששית של מחסן ספרי הלימוד של טקסס, כשעוף מטוגן ברוטב שהולך ונקרש, מונח על צלחת הנייר שלידו והרובה שהזמין מקטלוג, מכוון. אתה לא יכול לעצור את עצמך מלחצות את הצומת של שדרות מסצ'וסטס ורחוב פרוספקט כשהתיק שלך בידך וגיליון ה"בוסטון פיניקס" – שלעולם לא תקרא – מתחת לזרועך. אנו מצטערים, אדוני, הקווים נותקו היכנשהו בחלקת ג'פרסון, יש שם דפק לא נורמלי, לא ניתן להעביר את השיחה שלך"*
מצטערים אדוני, הקווים נותקו…
יש פה דפק לא נורמלי…
אתה יכול לצרוח, אבל –
לא ניתן להעביר את השיחה שלך!
ביוסטון יש תחנת חלל. ביקום יש חייזרים. אולי אקח לי חללית ואלך למצוא עולם אחר, מאוכלס ביצורים עם בינה של אדם, פחות או יותר… אולי אגרור את כל חלאת היקום לתוך כדור הארץ לעשות לי מסיבה נצחית של טראנס, דם ואקסטזי. אולי אכנס למקדשי נטורי קרתא כדי ללמוד כיצד לדבר עם אלוהים. אולי אוציא גופות טריות מהקברים ואחליף את מוחם המת במעגלים ממוחשבים כדי שיוכלו לדבר איתי, לחלוק עמי את החמצן בחדרי הצר שנקרא עולם. או שאבנה באמצע מגרש טדי את אחד ממגדלי התאומים רק כדי שכשאסיים, בגיל שמונים וארבע, אקפוץ ממנו אל הקרקע למטה, ואשאיר מכתב: "ניוטון צדק. העולם נגמר בשנת אלפיים וששים."
במקום זה הדלקתי את המחשב והתחברתי לאינטרנט, בלא הפתעה גיליתי שהצלחתי. נכנסתי לפורום הצ'טים ובלא הפתעה ראיתי שיש שם אנשים, והרבה. כתבתי: "מיכה כאן." תחת השם מיכה לפני הנקודתיים, ובלא הפתעה גיליתי שאף אחד לא התייחס. כתבתי: "אני בודד." ו"המתוקה" כתבה: "אני פוחדת מהמלחמה." ו"איש הפיל" הרגיע אותה. כתבתי: "אני משתגע. זה הסוף." ומישהו כתב שם עם שלושה סימני קריאה: הרוקנ'רול מת, יחי הפופ. יצאתי רגע מהחדר וחזרתי עם בקבוק יין לבן, שותה מפיית הזכוכית. הדלקתי גלגל"צ וארקדי דוכין שר: "אני הרי מחוק." ולפתע, כמו חתול טובע במים שמישהו מושך אותו החוצה בזנבו אל האויר, מישהו גרר אותי ברשת לחדר צ'אט פרטי. היו שם מילים, מחכות לתגובה: "מקס: מיכה, אתה נשמע נסער. רוצה לדבר על זה?" זה כמו ללכת חודשים במדבר, לראות שבט נוודים,
*"ואז, אלוהים, זה חדש – המסר כן עובר! כשהוא מגיע לפינה, כשהוא עומד שם על שפת הכביש ועומד לרדת למעבר החצייה, המסר כן עובר!"*
והם מחבקים אותך כאילו היית חבר וותיק, מוחים את הדמעות המלוחות מעינייך, ואומרים: מיכה, אתה נשמע נסער. רוצה לדבר על זה?" אז, "כן", כתבתי, "אני רוצה לדבר על זה."