האחרונים- פרק5- השיבה של הנלי

הנלי התעוותה על פני הרצפה הקשה.
היא פקחה את עיניה בבהלה ומיהרה להזדקף במקומה.
היא שכבה במקום לא מוכר, על רצפת שיש קשה ומפוארת, פסלים הוצבו בכל פינה אך פניהם מדוכאים, וחלונות ויטראז' עיטרו את התקרה, הם לא הפיצו הרבה אור.
הנלי התרוממה, היא נמצאת בכנסייה; פסל של מריה הקדושה וישו התינוק הוצב מאחוריה, גדול ומרשים ביופיו. הנלי חשה צורך עז להתקרב אל בימת המנחות, היא עלתה עליה- המקום בו מניחים מנחות קדושות, והיא מזהמת אותו. אך לא היה לה אכפת.
היא נגעה בפסל האבן הקר בידיים חשופות והצטמררה.
"הנה היא!" צעק קול מן הכניסה.
חבורה גדולה מאוד של נערים ונערות בגילה עמדה שם, הם הביטו בה בתהייה.
נערה התקדמה לכיוון הנלי מתוך ההמון. שיערה כהה ועיניה תכולות. "מי את? איך הגעת לכאן?" דרשה. "את אחרונה?"
"כן-" מלמלה הנלי, היא לא בדיוק הבינה על מה הנערה מדברת, אולי על האחרונים שעליהם הקולות הסבירו לה. "אני הנלי מקליין," צפצפה. "ואני די בטוחה שאני לא אמורה להיות כאן."
"קחו אותה לחדר של ,ג'ארד," הנערה נאנחה. "ותדאגו שהיא לא תימלט."
שני בריונים מגודלים התקדמו לעברה ולפתו את זרועותיה בעוד הקהל מפיק יבבות וגם גיחוכים רבים ככל האפשר. הנלי החווירה, היא אף פעם לא חלמה להיכלא בעוון פשע שלא ביצעה.
הבריונים הורידו אותה בתוך חדר קטן בסמוך לכנסייה, הנערה שחורת השיער ונער זר שכנראה היה ג'ארד ישבו שם.
"מי זאת?" שאל בחוסר עניין. "עוד אחת מהתעלולים שלך?"
הנלי החמיצה פנים, היא סרקה אותו במבטה. היה לו שיער חום- בהיר, קצת יותר כהה משל הנלי עצמה, לה היה שיער זהוב ומסופר בתספורת מעצבים, עד לכתפייה. הוא לבש חולצה פשוטה ומכנסי ספורט קצרים.
"שחררו אותי! אני לא מכירה אתכם," מחתה.
ג'ארד חייך בערמומיות. "האספנים אמרו שמישהי תגיע, האלוהים נגע בה פעם." אמר. "אנחנו נשכן אותה באחד מבתי המגורים, אני ממנה אותך לאחראית עליה, ריידן."
"אני אחראית על, אן!"
"זו פקודה," הזהיר. "ולגבייך, את תביני הכול."
הוא העניק לה ספר קטן בכריכת עור שנשא את הכותרת המשעממת: "עמק האסיף."
"אני- אני לא יכולה פשוט להאמין לכם ו…"
אך הם דחפו אותה החוצה, והיא נשארה עומדת למול ריידן.

"אם את חושבת שתקבלי יחס הגון," אמרה בנוקשות. "לא."
"חיכינו שנים להתגשמות הנבואה, אבל לא חשבתי שתגיעי במפתיע, את צריכה לדבר איתם לפני הכול."
הנלי רצתה לשאול עם מי אך שתקה ורמסה את הדשא הלח באמצעות שולי נעליה.
"בסדר, בואי," פקדה ריידן. היא משכה בידה של הנלי וגררה אותה אל ביתן קטן שנבנה למול אגם גדול בעל מים צלולים ויפיפיים אשר הבזיקו באור השמש החמה.
הן נכנסו בשעטה בעוד ריידן פותחת שתי דלות עץ כבדות שהוצבו בנוסף לדלת הרגילה.
"אדונים," היא ניפחה את חזה בגאווה. "היא כאן."
אישה מבוגרת אשר עטתה ברדס חייכה תחתיו, היא התקדמה לעבר הנלי וליטפה את פניה ברכות.
"היא יפיפייה," אמרה באושר. "ועיניה כצבע הים, בדיוק כמו בנבואה."
"את עיוורת, ורה," זרק מישהו מאחוריה. הוא התקדם אליהן, היה לו זקן מאפיר. "אך צודקת."
ורה הנהנה. "אני לא טיפשה!"
"את בורה." אמר בנחת.
"אוי תעצור את שטף המילים," השיבה. "היא ילדה!"
הנלי הסמיקה, היא הביטה בשניהם ופצתה את פיה: "מה היא הנבואה?"
כולם השתנקו.