האחרונים- פרק3; המקרה של אריאנה

אלמלא הבחור שהטריד אותה, אריאנה לא הייתה נקלעת למצב המסובך הזה.
"את תקפת אותו," מנהלת בית היתומים, בלה, נאנחה. "נאלצת לתקוף אותו. את יודעת מה החומרה של המצב, קולור? את שברת כוס על ראש של נער חף מפשע."
אריאנה הביטה בה באכזבה קלה, היא בחנה את ציפורני ידיה. "הוא נגע בי ללא רשותי, זו לא אשמתי."
"תארי לי את מה שהוא עשה," קבעה בלה.
"שתיתי קצת יין, והוא… הוא פלרטט איתי ונגע בי, מה הייתי אמורה לעשות?" נאנחה. "הייתי אמורה להיכנע לו, לבסוף כל הבחורים במועדון היו מלטפים אותי, את יודעת לאן זה היה נגרר."
בלה הנהנה, היא לגמה מכוס הקפה שלה. "את מורחקת, אני בררתי ופנימייה רוצה אותך, הם טוענים שהמוטו שלהם דוגל במשמעת עצמית וכבוד, את תחזרי לכאן חדשה, קולור. האין אני צודקת? הטיפול יכול להואיל לך מאוד," היא חייכה בערמומיות, "ואני אממן אותו."
זה חדש, ממתי בלה קנסלר מחבבת אותה?
"את יכולה לקרוא לי ,אן," אמרה אריאנה, חיוך מאולץ מתפשט על שפתיה. "מתי אני יוצאת?"
בלה הלמה באגרופה על השולחן ואריאנה נרעדה.
"עכשיו. הם אמורים להגיע בעוד מספר דקות, יאספו אותך מכאן, בינתיים, צאי." אמרה. "הו, ואן יקירה?"
אריאנה בלעה גוש מר וצורב בגרונה, היא הנהנה.
"את לא חוזרת בלי משמעת!" אמרה באיום בלה, היא הורתה לאריאנה לצאת מהחדר.
אריאנה קמצה אגרופים בעוד ציפורניה ננעצות בבשרה ויוצרות חתכים, היא חשקה את שיניה ורקעה ברגלה ברצפת השיש המהודרת. היא לא יכולה פשוט לעזוב!
מה אני אעשה? שאלה את עצמה. לרגע, אן הפיחה בעצמה רחמים, דבר שלא היה מקובל עליה.
"אריאנה," אמרה בלה. "הם כאן."
אריאנה שרבבה את ראשה דרך חלון המסדרון עשוי הזכוכית. לימוזינה חנתה בחוץ, גגה הבזיק לאור השמש והאנשים שישבו בתוכה לא נגלו לעין.
היא יצאה אל החצר ונעמדה לצד בלה, למול המכונית.
יצאו ממנה נהג מקריח ונערה כבת שבע- עשרה. היה לה שיער שחור ומבהיק, עיניה הכחולות כהות הביטו באריאנה בחוסר עניין, היא לבשה עליונית בד פשוטה ושחורה מעל חולצה מעוטרת בגולגולת ומכנסי ג'ינס כהים.
"שלום," אמר הנהג, "הגענו כדי לקחת את, אריאנה קולור."
"אני מר ג'ונס, וזו ריידן."
הנערה נופפה לה באדישות.
אריאנה החליקה אצבעות דקות בשערה המדובלל בגוון הבורדו, היא הביטה בשניים כאילו היו חוצנים, בהפתעה רבה.
"אממ… נעים להכיר אתכם-" אמרה אריאנה. "אתם יכולים לקרוא לי ,אן. אני לא אוהבת את השם שלי."
ריידן זקפה גבה. "אני חושבת שהוא מגניב."
"תודה," השיבה אריאנה, היא לא בדיוק הבינה את המושג מגניב, בעיקר לא בחיי היום- יום שלה, כל מה שעשתה זה להתחמק מבית- היתומים ולברוח לברים ומסבאות קרובים.
"לאן פניכם מועדות?" שאלה בלה בזלזול רב. "שמעתי שהפנימייה לא רחוקה."
הנהג החווה בידו לאות הקלה. "היא נמצאת באנגליה, באחד העמקים מחוץ לטווח ראיה של מבקרים ותושבים חטטנים. את יודעת, צריך לשמור עליהם מכל משמר, שמא יפגעו."
בלה הנהנה, היא השתדלה לשמור על ארשת פנים נעימה. "אני אלך, כבר חתמתם על המסמכים וכולי… הבוס שלכם, לא? מר… לירניק?"
"כן," אמר הנהג, "הוא נמצא בפנימייה, מחכה לאן בקוצר רוח ובנשימה עצורה."
הם החלו לפתוח בצחוק, מלבד ריידן, איפור כבד עיטר את עיניה, אריאנה שמה לב לכך רק באותה השנייה, היא נראתה גותית למראה. ומרתיעה.
הן נכנסו ללימוזינה ואריאנה תהתה מדוע שפנימייה תרכוש אחת.
"כאן התא שלך," ריידן הצביעה על קצה הלימוזינה בעודה פותחת את הדלת לרווחה. "יש לך שם מקרר עם משקאות, אוכל וטלוויזיה קטנה, אם את רוצה משחקים ארוזים בתא הכפפות למעלה. ומלבד זה, יש לך חלון, את יכולה לסגור אותו אם תרצי להיות לבד."
אריאנה חייכה, למרות הכול, נסיעה בלימוזינה נראתה די נחמדה. היא נכנסה לתא יחד עם המזוודה שלה שהייתה עמוסה בבגדים רבים והתיישבה על הרצפה שכוסתה בשטיח שחור כזפת, עיניה החומות סרקו את התא בקפידה.
היא נשענה על הספה שהוצבה מאחוריה.
"היא כאן," לחשה ריידן לסוג של רמקול משונה. "אנחנו עומדים לגלות לה."
לגלות מה? שהפנימייה היא בעצם גיהנום? ובכן, את זה אריאנה ידעה, היא שנאה פנימיות מאז ומתמיד, ויצא לה לבקר בהרבה מהן.
"מה קרה?" שאלה.
ריידן נאנחה, היא התקרבה לחלון שהפריד בין שתיהן. "אנחנו לא נוסעים לפנימייה."
"אז לאן?" מחתה אריאנה בתקיפות.
מר ג'ונס צחק. "לאסיף כמובן, עמק האסיף. את היית אמורה לשמוע עליו, בחלומותייך."
"אתם מתכוונים לאחרונים, נכון?" אריאנה חייכה בשובע רצון. "אני דיברתי עם הקולות, הם הסבירו לי הכול."
"יופי," ריידן נאנחה בהקלה. "מוסרים לנו שרוב האחרונים לא מודעים לכך, הקסם לא מספיק חזק."
"קסם?"
"כן, אמר מר ג'ונס. "הקולות הם קסם, הם אלו ששולחים אותות לאחרונים, כדי לאותת להם למצוא אותנו, ולדעת את מי לחפש."
ריידן התקרבה עוד יותר. "את ידעת שאני אגיע? לחפש אחרייך?"
היא נדה בראשה.
"הקולות אמרו שמישהו יגיע, לא יותר."