האחרון שנותר – פרולוג

חיוך מרושע עלה על פניו של ג'סי. "לא תוכל להרוג אותי אם אתה כבר מת"…

***

"מהרו!" לחש אליהם מנהיגם.
חיש מהר קיפצו האחרים מעבר לחומה. איש עוד לא גילה. המלך חייב שומרים טובים יותר. חשב ג'סי.
היה כעת יום והשמש האירה, השומרים היו אמורים להבחין בהם בקלות. אך איש לא ראה.
"תמהר כבר ג'סי!"
הוא זינק, ונחת על הקרקע, נעזר בידיו. כאב עז פילח את גופו. הוא הביט בכפות ידיו.
עורן התקלף, והשאיר את הבשר פתוח ומדמם.
עיניו נעוו בכאב. אל תדאג. חשב. זה יעבור. בקרוב
שום דבר ושום איש לא יוכלו לפגוע בך.
"האסירים נמלטו!" שמע ג'סי קול מאחוריו.
השומרים אכן החלו לצאת מהכלא אל החצר, והבינו שהאסירים עלו על החומה.
"הם באים!" הזהיר ג'סי, והאיץ את קצב צעדיו. כך האסירים האחרים.
הכל מתחיל להשתנות.
ג'סי שלף את חרבו. הם נכנסים לעיירה, שהייתה מלאת שומרים.
"היי, עצרו!" צעק אחד.
ג'סי שיפד אותו. "נראה אתכם מנסים לעצור אותנו!"
השומרים מבית הכלא הגיעו אף הם. שאר האסירים הספיקו כבר לשלוף חרבות.
הם כולם נעמדו במעגל, מבטיהם פונים החוצה. מוכנים לקרב.
השומרים הסתערו.
ג'סי שיפד שני שומרים, בזמן שעוד שומרים החלו להגיע מרחוק.
הם מתחילים להיות יותר מדי.
ג'סי חשב על צורך להשתמש בנשק הסודי שלו. הוא הביט במנהיגו- תונד, שפירש את מבטו של ג'סי נכונה. "לא." הוא אמר.
"אני חייב." אמר ג'סי.
"אם תעשה את זה, אני נשבע לך, שאהרוג אותך!"
"אבל אם אעשה את זה, גם אתה תמות." ג'סי –
חייך חיוך מרושע.
"זכור את דבריי: אם תעשה את זה, אני נשבע שאהרוג אותך!"
"לא אם כבר תהיה מת." ג'סי עצם את עיניו בחיוך, והתרכז.
הכל נהיה שקט סביבו. הוא היה מרוכז. אף לא פיסה אחת של רעש.
הוא העביר את ידיו בתנועות משונות מול גופו, ואז; שמע צרחות.
הצלילים חזרו באחת. כולם: השומרים והאסירים, שכבו מתים על הקרקע.
"זכור," לחש תונד. "אהרוג אותך…"
"אבל.. אתה כבר מת."
ג'סי צעד ונעמד לבסוף מול הגבול של ממלכתם. הוא חייך, וצעד עוד צעד אחד.
הוא עזב.
שום דבר ושום איש לא יכולים לפגוע בו יותר..