האור שנעלם- פרק 2.
לפני הסיפור-
מי שלא קרא את חלק אחד- "האור שנעלם", מוזמנים לחפש בז'אנר פנטזיה.
——–
בעצם, טעיתי. לא הייתה צרחה. היו שתיים.
אחת מהן הייתה מאוד גדולה ובהולה, וזאת הייתה הצרחה שלי.
אבל את הצרחה השנייה לא הצלחתי לזהות. לא שמעתי קול כזה בכל חיי, ואני די בטוחה שבמשך עשרים וחמש שנות חיי לא שמעתי צרחה כזאת. היא לא הייתה מהולה בבהלה או בהפתעה, או אפילו התרגשות.
היא הייתה ריקה מכל רגש. צלולה.
הצרחות עברו. בור נפער מתחת לכיסאי, ורציתי לצרוח שוב, אבל פחדתי שאותו קול מושלם יענה לי בצרחה. באופן בלתי מוסבר פחדתי ממנו, אך גם הערכתי אותו מאוד. במשך חמש דקות נפלתי אל תוך הבור באימה, כשהיה ברור לי שיש סיכוי שאני נופלת אל מותי. לפתע התרסקתי על משהו רטוב ודי מגעיל, ואז פתאום טיפות גשם התחילו לטפטף עליי, כנראה מתקרת ה… מקום שנפלתי אליו. אחרי כמה שניות של טיפות שהתחזקו לאט לאט והפכו לגשם קטן, רוח חזקה הגיחה לחדר.. או לדירה… או למערה…
איפה אני בכלל? חשבתי לעצמי לפני שאיבדתי את ההכרה.
תגובות (2)
וואו, אהבתי מאוד מאוד, את ממש מוכשרת וכותבת מאוד בוגר ומעניין, מחכה להמשך!
תודה רבה לך :)