האויב שבחבר-פרק 1 ~ערפד~

הסתכלתי עלייה וליקקתי שפתיים. אילו הייתי יכול הייתי מזיל כרגע ריר.
הסתכלתי על רייצ'ל בנקס.
היא למדה איתי באותו התיכון אבל מתחתיי בשנה.
הריח שנדף מימנה היה משקר חושים.
הרגשתי איך האינטואיציה הפראית שלי רוצה שאני אזנק ואשתה את דמה.
לא כאן ולא עכשיו! הוריתי למוחי, יותר מאוחר. פייסתי את עצמי, שאף אחד לא יהיה כאן.
המחשבה רק לשתות את הדם שלה לי חשק לקפוץ עלייה.
"היי, מה קורה ג'ס?" שאל אותי חברי הטוב.
"בסדר, טיילור"
טיילור למד איתי באותו כיתה.
אני מעולם לא רציתי להיות חבר שלו, אבל איכשהו זה קרה. תמיד נמשכתי לסכנות, וכשטיילור היה תמיד לצידי, הרגשתי את זה באווירה, כמובן חוץ מהסירחון שלו. שמתי לב שככול שהוא מתבגר כך מתעצם הסירחון.
טיילור היה יחסית ענק לנערים אצלנו בשכבה. הוא שרירי וספורטיבי מאוד, בקיצור החבר האולטימטיבי של היום.
שנינו בני 13, צעירים, אבל חושבים את עצמם.
טיילור, בעל עניים חומות כהות ואפילו שחורות ושער שחור ובעל עור אינדיאני, טוב יש לו באמת שורשים אינדיאנים, עור רך וחום גוף בטמפרטורת אריזונה. אני לא יודע למה, אבל אף פעם לא הרגשתי תעווה לדם שלו.
היינו אולי שני האנשים הכי שונים בעולם.
לי היה שער שטני, עור לבן כשלג, עור קשה כשיש וקר כמו קרח ועניים אדומות מפחידות.
כולם חשבו שיש לי איזה מחלה בעניים. אתם לא מבינים מה בני-אדם מוכנים לקנות בשביל להישאר שפויים.
אני גר במינסוטה בעיירת רוצ'סטר, ובסמוך אליה נמצא שמורת הטבע שבה גר טיילור.
אוכלוסייה-100,00, וכול יום מעטים יותר ויותר.
אני גר כאן עם שתי אחיי שלומדים בתיכון, כולם חושבים שאנחנו ברחנו מהבית, אבל מניחים לנו בשקט.
"תקשיב טיילור, אני לא יכול להפסיק להסתכל עלייה" המשכתי לנעוץ בה מבטים מלאיי תעווה.
"נו?, אז תזמין אותה לצאת אתך" הוא אמר. "כאילו מי יכול לסרב לפנים כאלו" הוא לגלג וסימן בידו לעבר פניי.טיילור חושב שאני סוג של אל, והוא כול הזמן יורד עליי על זה שכול הבנות כאן בבית-ספר היו חושבות שאני סוג של מלאך. עם אני הייתי מזמין אותם לצאת איתי אני הייתי מלאך המוות שלהם.
נאנחתי, "הלוואי שזה היה כזה פשוט, אחי" הוא לעולם לא יבין. חשבתי בעגמומיות. הוא לא מבין שמה שאני רוצה זה לא אהבה, אלה דם.