האהבה הראשונה שלי – פרק 1 | הצד של טורי

"אפשר בבקשה תפוח?" איימי אמרה בקול ילדותי, ואני עמדתי לידה והסתכלתי על מוכר התפוחים בעיניים גדולות.
הוא הגיש לה תפוח והיא פנתה אליי איתו.
"בואי נחלוק אותי כי אין לנו הרבה…" היא המשיכה בנימה מלאכית.
"אווו…" שמעתי את המוכר נמס לידנו.
"קחו, קחו עוד!" הוא החל לזרוק עלינו תפוחים.
"תודה אדוני" השתמשתי בקול המתוק שלי.
החלנו ללכת לכיוון המאפיה.
"מוכנה?" איימי שאלה אותי.
הנהנתי לאישור.
נכנסנו לתוך המאפיה רועדות ועם פנים עצובות (= שילוב קטלני) ופנינו אל המוכר.
"אדוני, אפשר בבקשה קצת לחם לי ולאחותי?" איימי הושיטה את ידיה קדימה.
"לא" הוא אמר בקור.
אכזרי…
"טוב, אז אני ואחותי כולה לא נאכל היום, ונלך לקרטון שנמצא על האדמה הקרה ומלא באבק סמיך ובמגבת לחה ומגעילה שנתכסה בה בלילה כשנלך לישון רעבות… בפעם השנייה… או שאפילו נלך לקחת קצת אוכל מהפחים, אולי

שם יהיו כמה קליפות תפוחי אדמה רקובים שנוכל לאכול ועדיין נישאר בחיים… בואי אחותי, בואי נלך…" היא החלה לחפור בקול עצוב.
אני שחקנית כל-כך גרועה שכמעט צחקתי.
"תודה אדוני על זמנך" חייכתי את החיוך שאיימי אוהבת.
הוא נישבר.
"אוווו!!!" הוא נמס מולנו ומחץ את המגבת הקטנה שלו.
"הנה! קחו גם מעט עוגה!" הוא מילא לנו שק עם מאפים ויצאנו מהחנות.
"תודה" אמרתי ושלחתי עוד חיוך מלאכי.
אני לא מאמינה שהוא האמין לנו.
אין, אין, בלי איימי הייתי אבודה.
היא שחקנית מעולה.
אני ואיימי ברחוב מאז שאני זוכרת את עצמי.
חיות על מוצרים שאנחנו גונבות.
אני יודעת שזה נישמע רע…
אבל באמת טוב לי ככה,
אני לא רוצה שזה ישתנה,
כי אני אוהבת את איימי, היא כמו אחותי.
"את יודעת טורי, נראה לי שצריך לגבות מהאיש של המאפיה כסף" היא קטעה את מחשבותיי.
צקצקתי בלשוני, " את והשטויות שלך…" זרקתי.
איימי תמיד לקחת פיקוד על הכל,
כבר מגיל 6, מאז ה.. תאונה.
אני זוכרת את זה כמו אתמול…
רק רצינו לקנות נעליים תואמות לחליפה החמודה של התינוק הטרי.
אני ואמא צחקנו על אבא בגלל התספורת החדשה שלו,
היא הייתה מנופחת.
אבא תמיד גרם לנו לצחוק, מכל הצחוקים והשטויות שהוא עשה.
אני חושבת שירשתי את המגושמות שלי ממנו.
טוב, לפחות משהו אחד נשאר לזיכרון.
ואז הגיע הרגע ההוא,
הרגע שאני מנסה לשכוח כבר שנים.
הרגע שאני מכחישה ואומרת לעצמי שזה לא קרה.
הרגע של הפיצוץ.
מצאתי את עצמי מתחת למשהו כבד שלחץ עלי, עם כמה רסיסים שחתכו אותי.
הסתכלתי מסביבי בעיניים מעומעמות שעומדות להיסגר לתמיד.
לפתע הגיעה אישה לכיווני ועזרה לי לקום,
"בואי חמודה.." היא אמרה בקול יפיפה ולקחה אותי לצד הדרך,
למקום שיכולת לראות את האש, אבל לא לגעת בה.
האישה אמרה לי להישאר במקום ולא לזוז.
עשיתי כדברה ולאחר כמה שניות ספורות היא חזרה,
כשילדה בת גילי אוחזת בידה – איימי.
"אמא!!" הבנתי מה קרה שם.
חיפשתי אותה בעיניי אבל העשן הקשה עליי.
היא העמידה אותה ליידי ואמרה לנו להישאר ביחד – לא משנה מה יקרה.
היא נפלה על הרצפה ורוח החיים נשמטה מגופה.
איימי אחזה את ידי והתחלנו לרוץ בכל הכוח.
לא יודעת למה, אבל המשכתי לרוץ.
"הנה הן!" צעקה קטעה את מחשבותיי.
הסתכלתי לצידי וראיתי כמה שוטרים רצים לכיווננו.
"אוף, עוד פעם?" אמרתי.
"לא בא לי לרוץ על הבוקר…" איימי השלימה אותי.
לא זזנו, עדיין שקועות במחשבות.
"איימי?" שאלתי.
"כן"
"הם מתקרבים" אמרתי ברוגע.
"אה."
"תברחי!!!" צרחתי.
התחלנו לרוץ כאילו אין מחר,
והם אחרינו.
רצנו כמו תמיד אני עם הידיים קדימה ואיימי עם הידיים למעלה.
אני חושבת שסוף-סוף גייסו שוטרים בכושר,
הם כמעט השיגו אותנו.
"הגיע הזמן להיות רציניים" איימי אמרה ונעצרה.
היא הסתכלה לצדדים בניסיון למצוא משהו.
"או-או" פלטתי והתחבאתי מאחוריה.
היא חטפה את אחד הנבוטים שהיו תלויים באחד הדוכנים.
היא העבירה לי עגבנייה.
"קחי, תהי עדינה." תפסתי אותה.
השוטרים הגיחו לכיוונינו.
איימי הטיחה לשוטר הראשון את הנבוט בפנים.
אני חושבת שתישאר לו צלקת…
"זה יכאב לו בבוקר" אמרתי והמשכתי לעמוד עם העגבנייה מושטת.
לפתע הגיע שוטר מאחוריי.
"תפסתי אותך.." הוא נעמד מולי.
'OMG!! מה לעשות?! מה לעשות?! רגע.. מה איימי הייתה עושה?' חשבתי.
הסתכלתי על העגבנייה ובחזרה אל השוטר.
השלכתי עליו את העגבנייה עם כמה היסוסים.
היא פגעה לו בראש ונפלה על הרצפה.
"וואוו…" אמרתי ביובש.
דממה.
"אההה!!!" צרחתי ורצתי בסיבוב עד שהגעתי לאיימי ונעמדתי מאחוריה.
הוא חייך ובא לעברי עם שיניים חורקות.
"איימי…" נעצתי בה את האצבע שלי.
"אני עסוקה!" היא החזירה.
"איימי…" חזרתי על עצמי,
כשהוא ממשיך להתקרב.
"איימי…"
"מה?!"
אני לא בטוחה איך, אבל העגבנייה הזאת הצילה את חיי.
האיש החליק על העגבנייה ונפל על הגב.
"אמרתי לך להיות עדינה!!" היא צרחה עליי.
עמדתי המומה.
"מה את רוצה שיכניסו אותנו לכלא?!"
לפתע הגיע גדוד שלם של שוטרים שהקיפו אותנו.
הם החזיקו מגני פלסטיק גדולים ועל ראשם היו קסדות.
הם נראו מהסוג שוטרים שמפנים הפגנות אלימות.
חטפתי במהירות עוד עגבנייה מהדוכן.
"מי? מי בא להתעסק איתי?!" איימתי על כמה שוטרים והם נרתעו אחורה.
"ששש…" איימי השתיקה אותי.
"פנינו לשלום" נשמע קול של מגפון.
"אנא מכן, תיזרקו את נשקיכן"
הפלתי את העגבנייה עם אנחה.
"אני יתגעגע…" לחשתי אליה.
איימי זרקה את הנבוט על אחד השוטרים,
הוא נפל על הרצפה.
"חובש!!" נשמעה צעקה.
תוך כמה שניות הגיעו שני חובשם עם אלונקה הרימו ולקחו אותו משם.
שוטר מפוחד אחר החליף את מקומו.
"מרוצים?" איימי שאלה והטילה פחד עליהם.
הם הנהנו במהירות כדי שהיא לא תפגע בהן.
"תפנו אותם" האיש עם המגפון אמר בפחד.
לפתע נכנס למעגל איש עם חליפה צהובה שמתאימה לטיפול של חומרים כימים.
הוא פנה קודם לעברי.
נפגעתי…
"למה… אני פחות מאיימת?" שאלתי את עצמי.
הוא התקרב אלי והחליק על העגבנייה.
"וואו!" נדהמתי.
"זה עובד כמו קסם! מי פחות מזיקה עכשיו!?" צעקתי לאוויר.
לאחר כמה שניות של שקט הצבעתי על איימי בתקווה שהם מבינים את הרמז.
"הם סתם טיפשים" איימי זרמה איתי.
לפתע נכנס למעגל המפקד.
האיש ששנא אותי ואת איימי מאז ומעולם.
"מדברים על הטיפש, והטיפש מגיע…" מלמלתי
שמעתי את איימי מגחכת.
"הנה המוטציות הקטנות…" הוא אמר.
"פעם תשיעית גלידה" איימי חייכה.
"באמת… פעם תשיעית? את ספרת?" שאלתי והפנתי אליה את מבטי.
"כן, מאז שקניתי את הנעליים החמודות האלא…"
"השחורות המהממות!?" אמרתי בהתלהבות.
"עם המוכר החמוד?" המשכתי.
"כן! הבלונדיני-"
"אני עומד פה!" המפקד קטע אותה בקרירות.
"אה כן, מה רצית?" אמרתי כבדרך אגב.
"תפסו אותם" הוא אמר באדישות.
"או-או" אמרנו יחד.

– המשך יבוא –