האהבה הראשונה שלי – פרק 1 | הצד של איימי

"אפשר בבקשה תפוח?" אמרתי בקול ילדותי ומלאכי למוכר תפוחים.
המוכר תפוחים הגיש לי תפוח אחד ופניתי איתו לטורי.
"בואי נחלק אותו לחצי, כי אין לנו הרבה" אמרתי לטורי באותה נימה מלאכית מתכננת שהמוכר ישמע אותי.
"אוווו!!!!" שמעתי את המוכר נמס לצידנו.
"קחו, קחו עוד!!!!" הוא צווח כשזרק עלינו מלא תפוחים.
"תודה, אדוני." טורי אמרה בחיוך מושלם שרק היא יודעת לעשות ( מעצבנת… T_T" )
המשכנו משם אל החנות הבאה או איך שאני קוראת לזה 'אל הפראייר הבא' (מועחחעחע!!!)
הגענו אל המאפיה.
"מוכנה?" שאלתי את טורי.
היא הנהנה.
נכנסנו עם גוף רועד (-משחק של שנים….) ופניתי ישירות אל המוכר עם פרצוף מרייר.
"אדוני, אפשר בבקשה מעט לחם לי ולאחותי?"
שאלתי אותו בקול מתוק והושטתי את ידיי קדימה.
"לא." הוא אמר בקור ורצה לפנות משם.
לא יכולתי לתת לזה לקרות נכון? הייתי חייבת לעשות משהו בנושא.
"טוב, אז אני ואחותי כולה לא נאכל היום ונלך לקרטון שנמצא על האדמה הקרה ומלא באבק סמיך ובמגבת לחה ומגעילה שנתכסה בה בלילה שנלך לישון בפעם השנייה בלי שום אוכלי… או שאפילו נלך לקחת קצת אוכל מהפחים? אולי שם יהיו כמה קליפות תפ"א רקובים שנוכל לאכול ועדיין נישאר בחיים… בואי אחותי, בואי נלך…"פניתי לטורי שראיתי מזווית פיה שכמעט יוצא חיוך.
היא התעשתה ופנתה למוכר שנראה כאילו היה בתסבוכים עם עצמו.
היא חייכה אליו את החיוך שכולם נישברים בו.
"תודה, אדוני, על זמנך…" היא אמרה לו.
הוא נישבר.
"אוווו!!!!" הוא נמס מולנו כשהוא מכווץ את המגבת הקטנה והמסכנה שלו כ"כ חזק עד כדי כך שהודאתי על זה שאני לא היא.
"הנה! קחו גם עוד עוגה!!!" הוא מילא לנו שק של קמח במלא מאפים טעימים ויצאנו שם בליווי עוד "תודה" מלאכי.
בחיים לא חשבתי שהוא יבלע את זה.
כל הקבצנים האחרים מנסים ממנו כבר חודש שלם והוא לא נישבר.
חה! כנראה לי ולטורי יש פשוט קסם אישי!
אבל באמת לקח לו הרבה זמן להביא לנו את השק!
ולמלא אותו?! הכל הסתכם ב10 דקות!!
התעכבנו שם 10 דקות חשובות מאוד!
מה, הוא לא יודע שזמן שווה כסף?!
חוצפן…
"את יודעת, טורי?" פניתי לטורי והערתי אותו מהרהוריה.
"נראה לי שצריך לגבות מהאופה כסף על שבזבז את זמננו." אמרתי לה בפרצוף מהורהר.
היא צקצקה בלשונה.
"את והשטויות שלך" היא אמרה.
"טורי ואני מכירות כבר מגיל 6.
כבר מ… מהפיגוע.
אני זוכרת איך התרגשתי שאני אמא ואבא רצינו לעשות יום כיף בקניון.
רצינו.
אני ואבא בדיוק שיחקנו ב-'מכונית לבנה, מכונית אפורה' שזה היה משחק שאני ואבא המצאנו.
המשחק התנהל כך שכל אחד בוחר בתחילת הנסיעה צבע של מכוניות וסופר את מספר המכוניות שעוברות בחלון בצבע שלו.
תמיד אבא ניצח אותי!
תמיד!
עד שהרגע ההוא שכל ה'מושלם' ההוא הופך לתוהו ובוהו.
נישמע בום עצום ובמהרה מצאתי את עצמי על האדמה לא רחוק מהאוטובוס שהתהפך והחל לעלות באש.
קמתי במהירות, מתעלמת מהחתכים הדקים שעל פניי ועל גופי, ופניתי לאוטובוס.
האוטובוס שכב על צידו וחלקים ממנו עלו באש בקול מפצפץ.
אף חלון כמעט לא נישאר שלם.
כל הרסיסים עפו על האנשים ששכבו על האדמה חסרי רוח חיים ומלאים בדם.
ניסיתי שלא להסתכל.
באמת! אבל לא יכולתי להתעלם מאבא שלי ששכב עם עיניים פקוחות על האדמה והיה נראה כאילו עדיין לבש את חיוכו הדק שתמיד הרגיע אותי.
נראה לי שירשתי את החיוך שלו.
אבא שלי תמיד אמר לי שירשתי את החיוך שלו ואת העיניים הגדולות של אמא שלי.
כמה שהוא אהב להחמיא לי עליהן עד שנמסתי בעצמי מתוך בושה.
התהלכתי לכיוונו כשאני שומעת במעומעם קול בכי של אישה אחת.
אבל אז אמא שלי אחזה בידי בעודה קוראת לי איימיל'ה.
היא אחזה את ידי כ"כ חזק עד שמפרקי אצבעותיה הלבינו.
היא הובילה אותי הרחק מהאש בהליכה צולעת, מנסה להסיט את מבטי מהאנשים או יותר נכון מחצאי האנשים שהיו על האדמה.
היא העמידה אותי ליד ילדה בת גילי שבכתה וצעקה "אמא!!"
זאת טורי אותה ילדה קטנה שאמא שלי הוראתה לי להישאר צמוד אליה, לא חשוב מה יקרה.
וככה זה נישאר בעצם..
מאז שאמא נפלה לאדמה ולא קמה שוב.
מאז דאגנו לעצמנו.
לא חיכינו למכבאי-אש או למשטרה כי ידענו שהם יפרידו אותנו.
לא יכולנו לתת להם להפריד אותנו.
לא אחרי מה שקרה לשתינו.
הם לא יבינו.
אף אחד לא יבין אותנו עכשיו.
אז תפסתי פיקוד ולקחתי את ידה של טורי.
התחלתי לרוץ איתה הכי רחוק שאפשר מותירה מאחוריי את הכל..
משפחה, חברים, בית חם ואפילו את הלחמנייה של המאפיה שתמיד קניתי עם אבא בבוקר.
התחלנו הכל מהתחלה.
חיינו את כל השנים האלו כשאנחנו גונבות ומבקשות ומוכרות ומעבירות והכול- הכול ביחד!
אני וטורי פשוט אחיות רק לא ביולוגיות!
הגורל הפגיש אותנו והגורל מעוניין להשאיר אותנו ביחד.
(- ואת זה אני אומרת מניסיון! אנחנו פשוט לא יכולות אפילו לא שנייה אחת בלעדיי השנייה!)
"הנה הן!" שמעתי צעקה והתעוררתי.
הסתובבתי אחורה וראיתי כמה שוטרים ואת האופה ממקודם מצביעים לכיווננו.
"אוף, עוד פעם?" טורי נאנחה.
"אין לי כוח לרוץ על הבוקר.." הסכמתי איתה כשנאנחתי בישנוניות.
לא זזנו מהמקום, שקועות בהרהורים.
"איימי?" טורי פנתה אליי.
"כן?" אמרתי בקור.
"הם מתקרבים.." היא אמרה ברוגע.
"אה." אמרתי באותה נימה קרה.
"תברחי!!!" טורי צרחה והתחלנו לרוץ כל עוד נפשנו בנו.
"אהה!!!" צרחנו כשאני רצה עם הידיים למעלה וטורי עם הידיים קדימה.
חשבתי שהשוטרים יתייאשו ויפסיקו לרוץ אחרינו כמו בכל פעם.
אבל מסתבר שהם לא הכירו את השיגרה שלנו.
הם המשיכו לרוץ, ומהר.
"הגיע הזמן להיות רציניים…" אמרתי כשנעצרתי וחיפשתי בעיניי דבר- מה שאפשר להחטיף איתו מכות.
"או-או.." טורי הכירה אותי והתחבאה מאחורי.
ראיתי נבוט תלוי באחד הדוכנים.
לקחתי אותו והושטתי לטורי עגבנייה.
"קחי, תהי עדינה…" אמרתי כשאחזתי בחוזקה בנבוט, מסדרת אותו בתנוחה הכי נוחה להרבצה.
השוטר הראשון הגיע והטחתי לו בפרצוף את הנבוט כמו בכדור בייסבול.
"זה יכאב בבוקר.." טורי אמרה בהבחנה כשהצביע על השוטר שהנאנק על הרצפה בכאב.
הסכמתי איתה בליבי.
שני שוטרים הגיעו למולי.
אחד מהם היה עם מרביצן שחור של משטרה והשני קצת פחד והרהר לפני שהתקרב אליי ולפני שעקף את גופו של חברו שעדיין על הרצפה.
"אוקיי! מי רוצה קצת ממני!?" אמרתי להם באומץ כשסידרתי את הנבוט בידי כמו מחבט.
השוטר עם המרביצן התקדם לכיווני בחיוך עקום ומכוער.
בדיוק אז היה ההרהור הראשוני שלי עליו אבל לא יכולתי להרהר הרבה.
הוא עוד שנייה הגיע אליי.
אז הטחתי לו את הנבוט ב- 'חבילה' שלו בתנופה מלאה.
הוא התקפל ונשר למולי כמו עלה.
השני נאחז פחד.
"אה!!" הוא צרח והחל לברוח משם.
"הו, לא אתה לא!!"צעקתי כשעזבתי את הנבוט ורצתי אחריו.
וכשהגעתי מספיק קרוב קפצתי על כתפיו והרבצתי לו בראש, תולשת כל שערה שרק אפשר.
הוא צרח ורץ במעגלים.
הוא לא הצליח לעצור או לעשות כל דבר אחר חוץ מזה.
אז קפצתי חזרה לרצפה.
הוא נעמד מולי, מייצב את עמידתו.
עמדתי מולו בעמידה כפופה ועם פרצוף של מתאבק סומו רעב.
בדרך כלל זה שובר אותם והם רצים משם בצעקות.
פעם אחת אפילו שמעתי שהשוטר שהרבצתי לו השתגע וכל פעם שהוא רואה ילדה בת 15 הוא מתחיל לרוץ בצרחות למקור הכי גבוהה שהוא רואה.
איזה כבוד זה היה.
ממש… לבכות מהתרגשות…
אבל כנראה שאותו שוטר לא התכוון לוותר לי על זה כ"כ בקלות.
הוא התקדם לעברי כשהוא קומץ אגרופים.
"אההה!!!" שמעתי את טורי נעמדת מאחוריי."איימי…" שמעתי את טורי מאחוריי במסכנות כשהמשכתי לרקוד וואלס רוסי עם אותו שוטר מעוצבן שנראה כאילו פרצופו נהיה אדום.
הרגשתי את אצבעה העדינה ננעצת בגבי שוב ושוב כשהיא נילחצת יותר ויותר.
הייתי באמצע להתרכז בשומה העצומה שהייתה לשוטר על המצח שלו.
קיוויתי שלא נגעתי בטעות מקודם.
"אני עסוקה!" צעקתי לעבר, עדיין לא מסתכלת עליה.
"איימי…" היא המשיכה בקול דק יותר והכאיבה לי בעור- התוף.
"איימי…" היא אמרה בקול שרק כלבים שומעים.
"מה!?" הסתובבתי אליה כשאני מסמנת לשוטר בידי 'חכה.'
ראיתי שמול טורי שכב שוטר על הגב כשהוא מנוטרל לגמרי ומתפתל מכאבים.
"אמרתי לך להיות עדינה!" צעקתי עליה.
"מה את רוצה, שיכניסו אותנו לכלא?!" היא הייתה בשוק מהשוטר ההוא והמשיכה לשתוק.
אני לאומת זאת הרמתי את הנבוט מהריצפה.
נישמעה שריקה מרחוק וגדוד שלם של שוטרים מהוסים בקסדות ומגנים.
היה נראה לי שראיתי אותם בעבר.
בהפגנה או משהו כזה שאני וטורי לקחנו את האוכל של האנשים כשהם היו באמצע ההפגנה עצמה.
הם הקיפו אותי ואת טורי.
בלעתי את הרוק שלי בקול כשטורי חוטפת עוד עגבנייה מהדוכן.
"מי?! מי בא להתעסק איתי?!" טורי פנתה לכמה מהשוטרים והם נרתעו אחורה בפחד.
אחד מהם אפילו נפל אחורה ואז ברח כל עוד נפשו בו.
החלטתי שהיא קצת מגזימה עם הקטע של ה- תהי עדינה… עגבנייה זה לא דבר כ"כ חזק.
"ששש…" השתקתי את טורי.
היא חזרה למקום לציד ושתקה באכזבה.
"פננו לשלום…" נשמע קול של מגפון מקירבת מקום.
"אנא מכן, זירקו את נישקכן והיכנעו" הוא הורא לנו.
טורי הפילה את העגבנייה באנחה מאוכזבת.
זרקתי את הנבוט על אחד השוטרים והוא נפל במקומו.
"חובש!" נשמעה צעקה ותוך כמה שניות פינו שביל לארבעה אנשים עם אלונקה שפינו אותו.
שוטר מפוחד אחר תפס את מקומו כשהוא משתין במכנסיו ומשקשק בכל הגוף.
"מרוצים?!" שאלתי אותם בזרקנות.
כולם הנהנו בפחד ובמהירות מנסים להקטין את עצמם כמה שיותר.
"ת-תפנו אותן…"האיש של המגפון אמר בפחד.
לפתע נכנס למעגל איש שהיה נראה כמו אותם שוטרים ששלוחים לטיפול בחומרים כימים לא מזוהים.
עם החליפה הצהובה הבוהקת ועם מסכת האב"ק.
הוא פה קודם לטורי כי היא פחות מזיקה ממני וזאת עובדה.
ולא משנה מה טורי תגיד או תעשה זה לא ישתנה.
האיש עם החליפה הצהובה החליק על העגבנייה שטורי זרקה ונפל על הרצפה בחבטה שהרעידה את השוטרים האחרים.
"וואוו!" טורי נדהמה כשרכנה לשוטר הכימי.
"זה עובד כמו קסם!" המשיכה באותה נימה.
"מי פחות מזיקה עכשיו?!"היא צעקה לאוויר.
לאחר כמה שניות של שקט היא הצביעה עליי כשהיא מביטה על כולם.
מקווה שהם מבינים את הרמז.
"הם סתם טיפשים" אמרתי לטורי.
ואז נכנס למעגל אדם גבוה עם זיפים ומפרצים שהגיעו לו כמעט עד למרכז ראשו וגבה מחוברת אחת ענקית וגדולה.
הכרתי את אותה גבה מאיפה שהוא.
זה היה ה-מפקד ששנא אותי ואת טורי מאז ומתמיד.
לא בגלל שעשינו לו משהו (אם לא מחשיבים את המכנסיים הקרועים והאוטו ששרפנו לו…)
סתם בגלל היותנו בנות שהוא לא מצליח לתפוס אף פעם.
"מדברים על הטיפש והטיפש מגיע…." טורי מלמלה וקטעה אותי מהרהוריי.
בלעתי גיחוך.
"הנה המוטציות הקטנות!" הוא אמר בעצבנות כשמפרציו מבריקים בשמש.
"פעם תשיעית גלידה..?" חייכתי.
"באמת? פעם תשיעית?! את ספרת?" היא שאלה אותי בעניין כשפנתה, מתעלמת לחלוטין מהמקד הזועם.
"כן, מאז שקניתי את הנעלים החמודות האלא…" ניסיתי לתת לזה לצלצל לה.
"השחורות המהממות?" היא התלהבה יותר ויותר.
"עם המוכר החמוד?" היא המשיכה.
"כן! הבלונדיני-" המשכתי בהתרגשות.
"אני עומד פה!" המפקד קטע אותנו.
"אה כן! מה רצית?" טורי שאלה אותו כבדרך-אגב כשפנינו אליו חזרה עם גופנו.
"תתפסו אותם" הוא הורא באדישות.
"או-או" אמרנו ביחד.

————————————–ההמשך יבוא————————————-