האגדה על הדרבוסלירוק האחרון

היה היה פעם יער מכושף, שמו רודוואן. מפלצות רבות ונהדרות חיו בו- צפרדעים צהובות ענקיות, דרקונים יורקי אש, אנטים ,שפיריות ענק ועוד הרבה יצורים מופלאים. אך ציידי המפלצות חיסלו את מרבית המפלצות ברודוואן, למעט כמה צפרדעים בלתי מזיקות. ודרבוסלירוק אחד.

צפרדע צהובה ענקית קפצה לה ביער רודוואן. היא בדיוק נהנתה מחרק סגול אחד שהיה ערב לחיכה מאוד, כשהיא ראתה שפירית אדומה ענקית מרחפת ליד אחד מהעצים הרבים שביער. הצפרדע התקרבה לאיטה לשפירית, שלחה לשונה אל אותו חרק ענקי, לכדה אותו ברוק הדביק מאוד שלה ומשכה את השפירית לפיה. היא הספיקה רק להרגיש את אותו טעם מתוק-חמוץ עם נגיעות מלוח של השפירית, כשמתוך חור בעץ יצאה במהירות הברק מפלצת עצומה-שיניה לבנות וחדות, פרוותה לבנה עם כתמים אדומים ועל גבה קוצים ענקיים משוכים ברעל. המפלץ תפס את הצפרדע בשיניו, ובאותה מהירות בה הוא הופיע הוא נעלם לתוך גזע העץ.

"זה לא יכול להיות!" שאג המלך על משרתו האישי, איגור, בעודו בוהה בכעס במגילת הקלף האדומה שבידו. "זה האיכר השלישי השבוע שמתלונן על כבשים נעדרות, חורים בגדרות ועל נזק רב שנגרם לשדה שלו ע"י גורם לא ידוע! עכשיו גם ראש מועצת הכפר האידיוטי הזה מתלונן. מה הם רוצים שאני אעשה?"
"נראה לי שהם רוצים קצת כסף כדי לשקם את החוות שלהם, אדוני." אמר איגור בקול מהוסס. הוא כבר למד בדרך הקשה למה לא כדי לדבר ליד המלך על כסף.
"הם רוצים לסחוט אותנו! להוציא מאיתנו כל גרוש על החוות המטופשות שלהם! שום זהובון לא יצא מאוצר הממלכה לאיכרים האלו!" שאג המלך בקול מלא זעם.
"אדוני, יש לי השערה מה גורם לבעיות האלו." אמר איגור.
"מה?" שאל המלך.
"כל המתלוננים גרים בסביבות יער רודוואן. אתה מכיר את האגדות העתיקות, אני מניח." ענה איגור.
"שטויות!" צעק המלך בקול רם אפילו מהרגיל. "המפלצות נכחדו מיער רודוואן מזמן! הדבר הכי קרוב למפלצת שהיה במאה שנים האחרונות ביער רודוואן זה צפרדעי הענק הצהובות. מפלצות. הא! אני לא מאמין שמפלצת עשתה את זה לסחטנים הקטנים והמושחתים. אני לא מאמין במפלצות. אם אתה מאמין במפלצות לך תבדוק זאת בעצמך. מפלצות. הא!"
איגור יצא מחדר הכס ושמע מאחוריו את המלך קורא: "ושלא תעז להשתמש בכספי המדינה על המבצע השערורייתי הזה!!"

* * * * * * * * * * * * * *

יומיים אחר כך איגור נסע בכרכרת עץ פשוטה יחד עם אביר אחד (ידיד טוב שלו), זמר נודד אחד שבא כדי להנעים את זמנם במסעו ובעל כרכרה שבא איתם כי הוא היחיד שיודע באמת לנהוג בכרכרה בלי להתנגש בעצים כל הזמן. עד אותו רגע הזמן עבר עליהם בסדר- שום דבר לא ניסה לאכול אותם, לטרוף אותם או להביא למותם הפתאומי. לפתע קולות רעידה נשמעו וצפרדע ענקית קפצה לידם ורדפה אחרי חיפושית עצומה ומעופפת.
"הצפרדע הזאת מזכירה לי שיר," אמר הזמר הנודד, ובעוד איגור מאזין למוזיקה, האביר מתנדנד בהתאם לקצב ובעל הכרכרה סותם את אוזניו וחורק את שיניו בכעס הזמר הנודד התחיל לשיר:

"זהו סיפור על אביר אחד,
שיצא לסייר ביערות העד.
פגש יצורים ומפלצות לרוב,
נלחם בשדים ובבעל אוב.
אך מה שחיסל אותו לבסוף:
הוא פגש בצפרדע בצבע חוף.
אחרי הצפרדע החליט לעקוב,
וזה לא היה לו מעשה טוב.
כי מפלצת דורבן יצאה לצפרדע-
ואת הסוף אתה כבר יודע."

"אחלה שיר." אמר האביר. "גם החרוזים לא רעים."
"ולי נראה שהשיר הזה יכול להיות לנו חשוב." אמר איגור."מה אם הצפרדע תוביל אותנו לטורף הכבשים? תפנה את הכרכרה בעקבות הצפרדע!" הוא אמר לבעל הכרכרה.
"לא שמעת מה קרה בסוף לאביר? אני אוותר על התענוג." אמר בעל הכרכרה, אך בסוף סובב אותה ועקב אחרי הצפרדע. הצפרדע תפסה שפירית אדומה גדולה, בלסה אותה בתיאבון רב ואז מלתעות ענק תפסו אותה, בלעו אותה ויצאו החוצה עם שאר הגוף שלהם. הדבר הראשון שהחבורה שמה לב אליו זה הריח החריף העז, שדמה בצורה מבחילה לבשר רקוב. אחריו הם ראו את הדרבן העצום, שפרוותו לבנה עם כתמים אדומים, שיניו הן ניבי ענק מדממים, קוציו העצומים משוכים ברעל קטלני והבל הפה שלו מצחין .
"זה דרבוסלירוק." אמר הזמר הנודד באימה. "הם קטלניים, איומים ואכזריים וקטלניים. הריח הרע שהם מפרישים מושך חרקים שמושכים את הצפרדעים שהם טורפים. העור שלהם חסין כמעט לכל דבר. אם רק היה אפשר להפיל עליו משהו כבד…"
"יש לי רעיון." אמר איגור. "תן לי את הכרכרה." הוא הוסיף לבעל הכרכרה. "אני אפצה על הנזקים". לפני שבעל הכרכרה הפנים את הנאמר, איגור תפס את מושכות הכרכרה והתחיל לנהוג במהירות במסלול מפותל ולא בטוח שכלל הרבה עצים נופלים. העץ הראשון קרס באקראי וחסם את דרכו של המפלץ. אחרי העץ השני נשמעה שאגה של כאב. העץ השלישי פגע גם הוא במפלץ, אך הפעם שום קול לא נשמע, חוץ הצליל הנפילה. החבורה צפתה בגופת המפלצת המחוצה ונסעה חזרה בשאריות של הכרכרה.

* * * * * * * * * * * * * *

שלושה ימים אחר כך שוב נשמו צעקות מחדר הכס. "אז הרגתם את המפלצת והצלתם כמה איכרים מסכנים," שאג המלך, "אבל למה פיצית את בעל הכרכרה המחורבן ההוא בכספי המדינה?!"