האביס |1|משרתו המושלם של האל

שרפים לא בוכים בדרך כלל, אבל לופין מצא את עצמו עם עיניים לחות בפעם הראשונה שהרג בן אנוש. כל אלפי השנים שחי בהן, לא הזיל דמעה ולו פעם אחת. אבל בפעם ההיא הוא הרגיש כאילו כל עולמו חרב עליו; עוד דבר שלא תקני שיעבור על שרפים – שירגישו.
זאת הייתה הפעם הראשונה שלופין הרגיש דבר כל כך בסיסי, אנושי ונע, וזאת הייתה הפעם הראשונה שלופין הבין כמה רגשות הם דבר שלילי ומכוער ושאין לו כל צורך בהם בתור שרף. החזה שלו, שם היה אמור לשכון הלב האנושי שלו, התכווץ.
כולם אמרו שזה נפוץ, למרות זאת. תפקידם המקורי של שרפים הוא להפיץ אהבה ושלום, הרג הוא לא עיקרם ולא ממעניהם. נדיר השרף שלא ינהג ככה בפעם הראשונה שיראה את הגופה הראשונה שלו מונחת למולו, גם אם מקורה באביס או לא (למרות שהמקור של רובן חייב להיות באביס, אחרת לעניין לא היה פואנטה, היה מדובר בשרף מקולקל).
הממונה עליו אז הניח את ידו על כתפו והנהן לעברו, ועם חיוך על הפנים ובקול יפה ונחמד אמר; "עשית טוב, לופין."
אחרי הכל, מה שלופין הרג לא היה בן האנוש; זה היה האביס. האויב, הדבר שאם לא יפטר ממנו, ישמיד את העולם התחתון כפי שהם מכירים אותו. האמצעים שירתו את המטרה, לא משנה כמה מעוותים ומעוררי בחילה הם היו.

גם בעולם העליון, בגבולות הבטוחים לכאורה של עדן, לופין שמע על האביס. שרפים מרוסקים שירדו אל העולם של מטה וחזרו מעלה דידו בעולמם בחוסר אונים, מעונים מהרע והכאב. תחילה, הם לא הסכימו להוציא מילה מפיהם. גם הצורה שבה חזרו לא הייתה מוחלת או נעימה במיוחד לאף אחד, והם תמיד חזרו מטונפים מדם ודמעות ואפופי כאב, בקתדרלה של עדן.
עד שהצליחו לחזור לגבולות הבטוחים של העולם שלמעלה הם נשברו לרסיסים.
כשהם הסכימו לדבר, הם סיפרו על האביס, על הצדדים היפים והרעים בתהום האנושית, שמדרדרת את האנושות ותשבור ותהרוס אותה אם לא תשתלט עליה כמו שצריך.
הדברים שלופין ידע על האביס עד אז היו ספורים, למשל, שהאביס היה פשוט מילה אחרת כדי לתאר את השאול ושהשרפים מלמעלה ירדו לעולם התחתון כדי לעצור את ההתפשטות ההמונית שלו. אבל אחרי שסיפרו לו את הסיפורים הרדופים שלהם, הבין את המקור של הכאב מאחוריהם; הם סיפרו שהוא מתקיים בתוך בני התמותה, מסמל את הרוע והיופי הכל כך אנושיים ופשוטים שלהם. מכיל את החמדנות, תאוות הבצע, השנאה והכאב שלהם, כמעט מעין תיבת פנדורה אישית שכלואה בליבו של אדם. הם תיארו לו מלחמות, מותם של אנשים ושרפים הגונים רק למען השלום.
הוא לא רצה להיות מעורב בזה, לעולם. לופין לא רצה לרדת מעדן בשום פנים ואופן, אבל פקודה היא פקודה מסיבות מסוימות.
מדיו הזהובים של שלוחת עדן נלקחו והוא קיבל את מדי שלוחת ארץ; שחורים. דרגתו החדשה, עם זאת, בהקה בזהב בפעם הראשונה; זהוב בודד. הוא קיבל את הכוכב הראשון על כתפו. לא רבים זוכים לקבל דרגה על כתפם, ועוד בכלל – כוכב? עד אותו זמן הוא נותר עם שלושה פרחים כסופים, אבל זהו – הוא קיבל סוף כל סוף את הכוכב הראשון שלו.
ולא רק זה, אלא זוג נוסף של כנפיים. לכן, לגבו של לופין היו ארבע זוגות כנפיים שהתפרשו מכנפיו והרשימו את כלל השרפים שהסתכלו עליהם.
כך היו שרפים, הם היו מלאים בתאווה למלא את רצונו של אדוניהם. ככל שהתקדמו בדרגות, כך היו יותר מסופקים. הם לא חיו על אף מניע אחר, ובכך נוצר הצבא המושלם; הצבא שהוקדש רק אל רצונותיו של האל.
לפי התאוריה, כמובן שלופין היה אמור להיות שמח לרדת מעדן ולהמשיך לספק את רצון אלוהיו, אבל לופין…
לופין היה אחר.
…הוא היה פגום.
כמובן, הוא לא תכנן שאף אחד ידע את זה.
מאחר שבבדיקה המדגמית של שורת היצירה של לופין נראה שהמוצר הסופי היה תקין, כל אחד מהם קיבל שם ונשלח הלאה. זה היה עוד לפני כמה אלפי שנים, ולופין היה אז עוד צעיר וחסר מושג לגבי העובדה שהוא שרף לא תקין.
לאט לאט הוא הבין שהוא היה עקום ולא תקין כשראה איך שרפים אחרים הגיבו ואיך הוא הגיב, הדברים שהוא חשב; בפחות רובוטיות, פחות מכניות.
כמובן, לופין לא הרגיש. חלילה. אבל מוחו היה מוקדש לשני יצורים – לאדונו מצד אחד, ולו מצד שני. האינטרסים שלו, הדחפים שלו.
היו פעמים שלופין כמעט ונלכד. כמעט והצליחו להבין שלופין הוא לא תקין ולא בסדר, ובמקרה הזה היו שולחים אותו בחזרה לפסי היצור, כנראה שואבים ממנו את הקסם שלו ומפרקים אותו לחתיכות שמהן היו יוצרים מספר לא קטן של שרפים אחרים. במזל, לופין הצליח ללמוד לאט לאט איך להתנהג, איך לדבר. איך להפוך ליצור המושלם שהאל ציפה ממנו.
הוא הצליח.
כמובן, הוא המשיך; לחשוב לו בחופשיות, מחוץ מהגבולות שהאל הגדיר. הוא היה החריגה החופשיה הזאת במערכת המושלמת, בצבא המושלם שבנה לו האל. השגיאה.
ודחפיו לא היו מונעים על דבר חוץ מהיגיון בריא. לכן, כששמע שארץ זה מקום מזיק לשרפים, הרצון העז לספק את אדונו דוכא משמעותית.
מצד שני, התאווה האנושית בו חשקה להשיג את התפקיד, את הקידום, את ההערכה. העובדה שהוא יהיה אחראי על אזור שלם? זה היה מדהים בעיניו.

וכך לופין מצא את עצמו מול הגופה הראשונה שלו, עוד בהכשרה שלו. עיניו מלאות דמעות, כל גופו רועד וידיו המקרקשות מאיימות ולהפיל את חרבו המוכתמת בדם.
מאמנו, נציב בדרגת זהוב עמוק שיבשת שלמה הייתה תחת ידיו, הניח יד אחת מנחמת על כתפו של לופין. "כשמדינה שלמה תהיה בידיים שלך, אתה תצטרך להבין שהאנושיות לא יכולה להכניע אותך, אתה תוכל לרחוץ את ידיך בכל הדם שתתיז. אבל אתה שרף. ככל שרף, אתה עוד תרוקן את עצמך מהכאב הזה. בני האנוש שאנחנו אוהבים כל כך – אלה לא הם, אלה האביסים, שהשתלטו על החלשים מהם שלא הצליחו להגן על עצמם ועיוותו אותם והרסו אותם עד שלא נשאר כלום. אתה עוד תבין, מושל, שיש דברים שאי אפשר להרוס – שפשוט צריך להשמיד."
ולופין לא יכל לפתוח את פיו ולומר לו שהוא לא שרף שלם, לא שרף תקין – אלא מקולקל, ושאולי התהליך יביא אותו למחוזות אחרים לגמרי.

אט אט, עם כל התחושות הסותרות, לופין מצא שהוא דווקא מתחיל לתקן את עצמו. כלומר, אחרי המכות הראשוניות, הוא הרגיש לראשונה. הדברים האלו היו מבעיתים – הוא יכל לחוש בכאב, דאגה וחוסר מנוחה. הדברים הבסיסיים שנטה לעשות בשעות קבועות, לפי השעון והשמש, מופרעים בגלל שהוא היה ב"דיכאון", בגלל "מצב הרוח" שלו.
לופין לא יכל להסביר כמה מבועת הוא היה, בעיקר כי בעתה הייתה דבר חדש במיוחד בשבילו והוא יכל לחוש איך האדמה פשוט נשמטת מתחת לרגליו וכנפיו שובתות ופשוט מתפרקות מעל גבו שעה שהוא נופל לתהום חסרת תחתית.
בתקופה הזאת, הוא היה בטוח שעוד יגלו אותו, שעוד ימצאו אותו ויבינו שהוא שרף מקולקל, שהוא יאבד את כל הדרגות, את זוג הכנפיים הנוסף… הכל ייחטף ממנו והוא יילקח להשמדה על לא עוול בכפו.
אבל אז, כשהוא הגיע למצב שבו חשב שהיה חסר אונים לחלוטין, התהליך נסג באחת. הרגשות שנפרצו מחוץ ללבו המכני החלו להיסגר מאחורי דלתות על גבי דלתות ולהיקבר עמוק עמוק בחזהו עד שנעלמו לעד. מחשבותיו החופשיות נמחקו בזו אחר זו ולופין שוב יכל לשרת את אדונו כפי שתמיד חשק בחשאי; ללא עקבות, כמשרת המושלם. שום דופן, שום היסוס.
הוא הפך למושל בעורקיו ונימיו.
לופין הפך להיות האחד שחנך את השרפים החדשים להתמודד עם הדם והדמעות וההיסוס, עם האנושיות שנכנסה והתגנבה לתוך הלבבות המכניים שלהם.
ובפעם הראשונה זה אלפי שנות שירותיו תחת האל, הוא יכל לומר באמונה שלמה שהוא הפך להיות השרף המושלם, חסר הרבב, הפגמים, האנושיות המלוכלכת.
הוא היה ריק לחלוטין מלבד האמונה והנאמנות שלו.
בדיוק כפי ששרף אמור להיות.