דרקון אמיתי פרק 28

עמדתי מול התולעת העצבנית, הייתי צריך לתקוף אותה איכשהו, שלפתי את החרב שלי, הרגילה, אני חייב לציין, מבין כלי הנשק החרב היה כלי הנשק שהכי התחברתי אליו, אבל בכללי, אחרי שנלחמתי בידיים, באש, בקסמים וכדומה, כלי נשק היו חסרי תועלת, מעיקים ועיכבו אותי, אבל לא היה לי רעיון אחר.
עמדתי אל מול התולעת, היא שאטה לעברי במהירות, קפצתי וניסיתי לחתוך אותה, יכולתי לראות שזה כואב לה אבל זה לא היה משמעותי היות וגופה היה קשוח כל כך. היא שאטה לעברי שוב, חשבתי על זה, עד היום לא ראיתי אפילו יצור שמערבב בין כוחות, אולי זה מסוכן אבל זה יכול להכפיל את כוח המכה, אני זוכר שאבא היה מתלהב מאיזה אמן חושים בשם וירסור לימון שמעוזר קוסם הפך לאמן חושים בין-לאומי, כיום אין מי שלא מכיר אותו והוא הפך לאחד מהאנשים המוכשרים במקצועו בעולם, הסיבה לכך הייתה כי הוא האמן חושים הראשון שחיבר בין הטריקים שלו, אני מתכוון לכך שהוא שילב בין טלקינזיס לקריאת מחשבות לצורך העניין, העניין שהוא לקח שני תחומי עניין שונים כביכול ושילב אותם לטריק מדהים, הוא סחף לעצמו קהל מדהים.
קפצתי באויר ונאחזתי בתולעת, זה היה כמו ה"שור הזועם" שיושב בקניון, רק שאף לא הצלחתי להחזיק יותר משלוש שניות עליו, כנראה שכשהחיים שלך תלוים בזה, באמת, אתה מגלה כוחות שלא ידעת שיש לך, ואפילו כאלה שחשבת שאין לך. לקחתי את החרב ותקעתי אותה בראש התולעת בכל הכוח שלי, אבל לא הסתפקתי בזה, השתמשתי בכישוף שידחף את את החרב מלמעלה ויעזור לי להכניס אותה כמה שיותר עמוק, "פודר לג'נדריו" לחשתי, החרב נכנסה, התולעת צווחה בכאב היא ניסתה להעיף אותי ממנה אך היא לא הצליחה, זה הזמן לשלב ב', הוצאתי את החרב השניה ותקעתי בגבה של התולעת תוך כדי שהיא נאבקת, בעזרת הכישוף כמובן, היא ניסתה שוב להעיף אותי אבל הפעם כבר לא ייחסתי לזה חשיבות, רק רציתי לגמור עם זה כבר, הגיע הזמן לשלב ג'. היא העיפה אותי מגבה לתוך המים.
התחלתי לשקוע, ניסיתי לשחות למעלה אבל זה היה כישלון ברמה כל כך גבוהה שהדגים צחקו עלי, כאן כבר התחלתי להיבהל אבל אז ראיתי בת ים, זנב טורקיז כיסה את מוטניה וזוג צדפות הקשורות בעזרת אצות כיסו את החזה שלה, הזנב שלה נגמר בתור סנפיר של דג, שערה היה ירוק גם כן וכך גם עינייה, ראיתי זימים על הצוואר שלה והאוזניים שלה היו הרבה יותר שטוחות וצמודות לראשה, השפה העליונה שלה הייתה דקה והתחתונה שלה הייתה עבה ובמקום אף היו לה שני חורים בתור נחיריים כנראה. סימנתי לה שתעזור לי, כבר בקושי יכולתי לנשום, לא הצלחתי לזכור שום כישוף שיעזור לי בתוך המים, היא חייכה אלי חיוך ממזרי והרימה אותי אל מעל פני הים, אל הצד השני.
סיראלה התעופפה לצידי במהירות, היא הייתה ניראת עצבנית, הסתכלתי על התולעת, היא לא התכוונה לאבד את הארוחה שלה, היא שאטה לכיווננו שוב, הרמתי את הידיים ולחשתי, "אלקוהול דה לה ארנה", מאז שחשבתי על זה ניסיתי בין כוחות, הפעם עשיתי זאת, שילבתי בין הרוח לבין החול ושילבתי בין הכוחות של היסודות לבין כוחות הכישוף. מערבולות יצאו מתוך ידי ודחפו את התולעת אחורה, אבל לא מספיק, היא נפלה לתוך המיים, כנראה שגם היא לא סובלת אותם, היא קמה מתוכם וברחה חזרה לתוך עולם החול שלה, טוב כנראה בגלל זה תקעו אותה בקצה הזה, ליד המים.
אני עדיין הסתכלתי לכיוון החולות, למקרה שהתולעת תחזור, אבל יכולתי לראות מקצה עייני שסיאלה עמדה דרוכה כנגד בת הים, "חיכיתי שתעברו הנה!" היא אמרה, סובבתי את ראשה לכיוונה במהרה, גם סיראלה הייתה מופתעת למשמע דבריה.
"מה זאת אומרת חיכית לנו?" שאלתי.
"אני מתכוונת שכבר עברו כאן כבר מספר לאקטן של החברים שלכם, זה לא היה אמור לקחת הרבה זמן עד שאתם תעברו כאן, פשוט חיכיתי, ואיזה יופי זה השתלם!" היא אמרה.
"את יודעת מי אנחנו?" סיראלה שאלה, אני חייב לציין שפה כבר התחלתי לפחד, אם התולעת הפחידה אותי, מה אני אמור לעשות נגד בת-ים, יצורת מים? אין ספק שיש לה את יתרון השטח, גם כנגדי וגם כנגד סיראלה.
"ברור, את ציפור המחמד של הכלב-זאב ואתה בן האנוש שנתקע כאן, חברי המחתרת" היא אמרה. מיד כך סיראלה פרשה את כנפיה שוב והם נדלקו, אני הרמתי את שני הידיים והכפפות שלי עלו באש, אבל אש שונה, את ההרגשה אני לא בטוח שאני יכול לתאר אבל אני בוודאות יכול לנסות, ההרגשה הייתה של עוצמה וחום, חולשה וקור, כאילו כל העולם מתפוצץ ונהרס על ידי ומיד אחר כך נבנה מחדש, זאת ההרגשה שהלהבות הללו נתנו, זה וביטחון, אבל זה לא היה השוני היחיד שהיה בלהבות, הם היו בגוונים שחור וירוק כהה, אבל ידעתי שהאש לא תעשה הרבה ולא משנה כמה היא מיוחדת, (זאת הייתה ההשערה שלי), בת היד היא יצורת מים ואש לא תיהיה כל כך אפקטיבית, לצד כל אגרוף התייצבו שני סלעים, בזמן שהעלתי את כפפות היסודות כנראה הצלחתי להרים איתי את האבנים מהאדמה. "אוי נו תרגיעו שניכם" היא תפסה דגיגון קטן ובלעה אותו "אם הייתי רוצה לחסל אתכם הייתי משאירה אותך בתוך המים!" היא אמרה.
זה היה הגיוני, ורציתי להאמין בה, ידעתי שאם לא הסיכויים שלנו לא גבוהים, אומנם אני מחזיק בכוחות נסתרים של האינג והיאנג אבל הבעיה היא שהם נסתרים, ואני לא שולט בהם, ולא רק שכרגע כוחותיי ממש מצומצמים ומוגבלים, הם גם מתרכזים בכפפות היסודות ובמיוחד באש, אבל סיראלה לא לגמרי קנתה את זה, היא הייתה עצבנית עוד מהרגע הראשון שבת-הים יצאה מהמים, כבר התחלתי לחשוב שמשהו אחר עומד מאחורי הסיפור בניהן ואם לא הייתי יודע יותר טוב (ואני לא) הייתי חושב שהן מכירות זו את זו. "אה כן? אז פשוט צפית בנו כל הקרב נגד התולעת ולא יכולת לעזור לנו?" סיראלה אמרה בתוקפנות, בת-הים לא התרגשה.
"כן, הוא הסתדר מצוין גם בלעדי, וחוץ מיזה, לא בכל יום אפשר לזכות בצפייה בנא-גבו נלחם, לא, לא כיום" היא חייכה. אני וסיראלה הסתכלנו אחד על השניה, מבולבלים.
"איך את יודעת על נא-גבו?!?" שאלתי.
"בפנים הללו, העובדה שהשמועות כבר התרחבו בכל מדג'יקה לא משנה ממש" היא אמרה "יש לך את הפנים של נא-גבו, כולם מכירים את נא-גבו! אתה באמת חושב שמישהו לא יזהה אותך?!?".
"מה עם התולעת?" שאלתי ורק לאחר מכן הבנתי עדד כמה השאלה שלי הייתה טיפשית.
"התולעת הזאת רואה בך דבר אחד, אוכל, לא אכפת לה מי או מה אתה, אם אתה אכיל אז אתה אוכל, ותאמין לי, לתולעים הללו הכל אכיל!" היא אמרה. ברור, עם רמת חומציות כזאת הכל יתעכל בלי אף בעיה.
"אז את לא עם טירן? מאיפה ידעת שאנחנו אמורים לעבור פה" שאלתי.
"אני עם טירן?! מצאת לך מי, אם הייתי יכולה הייתי גורמת למחורבן הזה לשלם על מה שהוא עשה לנו!" היא אמרה, היא נשמה לרגע "כבר ראיתי את כמה לוחמי מחתרת, רובם הובסו על ידי התולעת, מי שהצליח לעבור אותה איכשהו מת בשניה שהוא נכנס לתוך היער" היא הצביעה על היער שהשתרע מאחורי, הסתובבתי, זה לא היה מעודד, במיוחד לא כשעוד כמה דקות אני אמור להיכנס לשם.
"אז תגידי לי אם את לא עם טירן, עם את כל כך שונאת אותו, למה את לא מצטרפת למחתרת?".
"תקשיב ילד…".
"דני" קטעתי אותה.
"דני" היא גילגלה עניים "אמנם אני חולמת על כך שאני מחסלת את טירן אבל אני מציאותית, אין לנו סיכוי לנצח אותו, זה אבוד! ואנחנו צריכים לקבל את זה, טוב יותר נכון היה אבוד, אני לא מאמינה מבמחתרת, אין להם את מה שצריך כדי להביס את טירן אבל לך, לך ולנא-גבו יש סיכוי, אני פשוט יודעת ככה, אני מרגישה את זה, אתה נתת לי ולעוד רבים תקווה אנחנו סומכים עליך ואם תצטרך אותנו, יש לך על מי לסמוך, אני בטוחה בכך! אל תשכח את זה!" היא אמרה.
"אבל את צריכה להבין, אני לא כל כך שולט בנא-גבו, אני לא יכול להשתמש בו לטובתי, הוא ישתלט עלי, כמו בדרך כלל" אמרתי, העיניים שלי ירדו למטה, מבושה, אבל פתאום נתקעתי על הזנב שלה, הוא משך את העיניים שלי, מלא קשקשים מחוברים בצורה מושלמת, כאילו מישהו תפר אותם ביחד, כל קשקש זוהר ומבריק כמו קריסטל, זה מהפנט.
"אני יודעת על הבעיה שלך" היא אמרה, אבל שוב קטעתי אותה.
"אני לא מבין כולם יודעים הכל עלי?!? מה אלו השטויות הללו?" שאלתי בכעס.
"דני, הטבע רואה הכל, המים, העצים, הרוח, והם לוחשים, הם מספרים הכל, למי שמקשיב. אני בטוחה שגם טירן מחפש אותך, אני משערת שהוא כבר כיסה חצי במדג'יקה בחיפושים אחרי היצור היחיד שאולי חזק ממנו, נא-גבו, אתה" בלעתי את הרוק שלי, נקווה שהכוח של האינג והיאנג יעשה את העבודה שלו "חיכיתי לך כל כך הרבה זמן, חיכיתי כאן מסיבה מסויימת" היא שברה את אחד הקשקשים שלה "זה ישחרר אותך מתפיסתו של נא-גבו, תוכל לשלוט בכוחותיך ובנוסף לכך לא תצטרך לדאוג מנא-גבו" היא אמרה.
"מה זה?" שאלתי במבט בוחן.
"אבן הנשמה" היא אמרה.