דרקון אמיתי פרק 26

אני וסיראלה המשכנו ללכת, לא דיברנו על זה, יכולתי לראות אותה מנסה לאמר משהו ואז מתחרטת וממשיכה לעוף בעודה בוהה בחול. המוח שלי לא עיכל עדיין את כל מה שאנג'ילין אמרה, כל מה שאני הבנתי זה שאני חזק, זה שאני יכול להציל את דילן ואולי, רק אולי אפילו לנצח את טירן ואת נא-גבו. אחרי מאוחר יותר באותו היום, נשמעו קולות בראש שלי, פאנטום. "דני, דני…"
"כן?" עניתי, סיראלה הרימה את ראשה לעברי, התעלמתי ממנה.
"אנג'ילין סיפרה לך את כל מה שהיא יודעת, הגיע הזמן שאחשוף בפניך את המידע שלי, אחרי הכל אני ואתה חולקים את אותו הראש, אני ואתה זה אחד, באופן מילולי, הגיע הזמן להיפגש סופסוף" הוא אמר.
"איך? מתי?" שאלתי בבילבול.
"הלילה, כשתחנו, אז אני אפנה אליך שוב, אני אסביר לך איך להגיע אלי" הוא אמר, הנהנתי.
בחצות עצרנו למרגלות אחת הגבהות והקמנו מחנה, "פאנטום, אני מוכן, איך אנחנו אמורים להיפגש?" שאלתי, כמובן שלפני כן כבר הסברתי לסיראלה שדיברתי עם פאנטום ושאני והוא ניפגש היום.
"אתה מתכוון להיכנס לבד או עם סיראלה?" הוא שאל.
"עם סיראלה".
"אוקיי. תצטרך לשבת בשילוב רגליים, ולעצום את העיניים. סיראלה תשב על הכתף שלך. תצטרכו למזג ביחד את התודעות שלכם, ולאגור את האנרגיה לשיגור. אסור לכם לתת לאנרגיה הזאת להשתחרר מכם, אחרת לא תשלימו את תהליך הטלפורטציה!" הוא הסביר, וזה מה שעשינו. "עכשיו כל מה שאתה צריך זה להתרכז. אתה האדם היחידי שיכול להשפיע על השיגור כרגע, כיוון שסיראלה מונחית על ידי המחשבות שלך. תתרכז ביהלום שלך, בגביש שלך. או, אם להיות יותר מדויק – בחיבור בינך לבין הגביש. תרגיש אותו! תרגיש את הכוח שלו פועם, פועם בך" הוא סיים את דבריו. ניסיתי להתרכז בגביש.
זה לא עבד.
ניסיתי להתרכז שוב. הרגשתי את הגביש, את הקרירות שלו. התמקדתי במשקל, בחיבור בינינו. אני… לא בדיוק הרגשתי אותו פועם, אבל..הייתה לי מין תחושה של פעימות, באותו הקצב של הלב שלי. ניצוץ קטן התחיל לעלות בקצה תודעתי, 'זהו זה, אני מצליח, אני מרגיש את זה' חשבתי לעצמי
ופתאום הוא נעלם. הגביש חזר להיות גוש זכוכית חסר חיים.
במשך החצי שעה הקרובה המשכתי לנסות. סיראלה ניסתה לשנות כתף, אני ניסיתי להחזיק את הגביש ביד, לשפשף אותו, לנסות למקד בו מבט – אם הייתי קצת יותר מרוכז, הוא היה עולה באש – אבל שום דבר לא עבד.
"זה לא עובד." הודעתי לפאנטום.
קולו של פאנטום היה חלש, לא חלש כמו כשאתה עייף או משהו כזה, חלש כמו מאוכזב. "בסדר. ננסה שוב מחר".
"מצד אחד רציתי להיכנס לגביש, אבל כל השינויים הללו, כל פעם מישהו אחר שאומר לי פרטים על העבר שלי או יכלות שיש לי או אולי אפילו משהו כמו הגורל שלי, אני לא יכול עוד לשאת בזה, המשקל כבד והכתפיים שלי חלשות מידיי בשביל לשאת אותו, אני רק ילד, שלא תבינו אותי לא נכון! אני שמח לגלות על היכולות שלי, ועל זה שאני יכול לעשות ולעזור לאחרים, לאנשים היקרים לי בהם, אבל אני בעל רגשות, כל מקרה משפיע עלי, אני מנסה להיות חזק, באמת שכן, אתם באמת חושבים שכל העניין הזה שגיליתי שההורים שלי הם לא ההורים האמיתיים שלי באיזשהו מקום או זה שאח שלי רצח את הוריי האמיתיים והמקוריים או זה שהוא משתלט על מדג'יקה ואני צריך להילחם בו או זה שהוא ניסה להרוג אותי כשהייתי ילד, כל זה, אתם באמת חושבים שזה עבר לידי בלי להפיח בי טיפת רגש? אבל אני מנסה להיות חזק, ואם אני לא אעצור עם קבלת הנתונים, אני לא אוכל להכיל בי את זה יותר ובסוף זה יתפרץ, אני צריך מעט זמן, רק עד שאני אעכל את מה שקרה עד עכשיו.
לבנתיים זה גם לא ממש משנה משהו, התוכנית עדיין לא השתנה, אני בדרך להציל את מנהיגת המחתרת, זאת המשימה, אחרי שאאני אגמור אותה אני אתחיל להתעסק בטירן אני חושב. הלכתי לישון עמוס במחשבות, אני חייב לציין שהם הקשו עלי להירדם ועד שכמעט נרדמתי, "יכול להיות שהמניעים שלך נכונים, אבל עד שלא באמת תרצה, או שמשהו אצלך יסייג אותך מלהיכנס ליהלום, אתה לא תיכנס…" אמר פאנטום והשתתק, אולי הוא חיכה לתשובה שלי, אבל היא לעולם לא הגיעה. לא הצלחתי להרדם, אז נכנעתי וויתרתי על השינה שלי.
בבוקר יצאנו בערך שעה אחרי זריחה, הלכנו יום, יומיים, וכן הלאה, אחרי שבועיים ויומיים הגענו על ראש הר מסויים שממנו יכולנו לראות את הנהר שמפריד בין המדבר ליער, את האמת שאפילו שראיתי כבר את המקום הזה לא ידעתי שהנהר גדול כלכך, בעיה גדולה.
מה שהפליא אותי הוא איך זה שהנהר ה"קטן" הזה מפריד בין שני עולמות שונים, במרחק כמה מאות קילומטרים ואולי אפילו אלפי אפשר לראות את המפל שממנו מגיעים המים לנהר, המפל כלכך גבוה שלא רואים את החלק העליון שלו, העננים מכסים אותו, אפשר לראות רק את המפל עצמו. עקבתי בעייני אחרי גזע שנסחף בנהר, מהנקודה הכי רחוקה של הנהר שאני יכול לראות, עברתי איתו על כל הנהר עד שהוא נעלם מאחורי הר. לא הצלחתי למצוא דרך לחצות את הנהר וכמובן שלקפוץ מעליו לא היה אפשרי.
לעומת זאת סיראלה התעסקה במשהו אחר, היא התחילה לעוף למטה על ההר. צעקתי לה אבל היא התעלמה, רצתי אחריה, לא כלכך לרוץ בירידה כלכך תלולה, כמעט נפלתי כמה פעמים אבל הצלחתי להתאפס על עצמי, קצת לפני תחתית ההר הבחנתי במה שהיא התבוננה במשך כל הזמן הזה, בתחתית היו שורה ארוכה של גושי חול גדולים, את זה כבר יכולתי לראות לפני כן אבל מה שהפתיע אותי היה זה שגושי החול הללו לא היו גושי חול בכלל, הן היו סלעים מוצקים וגדולים שחציים היו תקועים באדמה וחציים היו בחוץ, מה שמוזר כלכך הוא שבמשך כל הזמן הזה שבו היינו במדבר, לא ראינו אפילו לא אבן אחת, היה הרבה חול, מוצק יותר ומוצק פחות או אולי אפילו גושי חול, שלא לדבר על יצורי חול, עדיף שלא נזכיר אותם בעקבות ה"טרגדיה", אבל לא ראינו בכלל אבן, לא משנה עד כמה קטנה, לא הייתה אפילו לא אחת. כשאני חושב על זה היו אבנים וסלעים, אבל רק בחלק היותר מרכזי של המדבר, איפה שהמחתרת הייתה. קשה לי להאמין שהן הגיעו כל הדרך לכאן בלי שום עזרה ונעצרו בצורה כלכך מושלת וארוכה, נגיד שאחד, אולי שתיים, אני מתכוון שראיתי דברים מספיק מוזרים מאז שהגעתי הנה, אבל זה לא בתוך ההגדרה של המוזר שהיה עד עכשיו.
התעסקתי כלכך בשורת האבנים הללו שלא חשבתי על כך שאני יורד מהר תלול, אין לי מושג איך הצלחתי לשכוח מדבר כזה, דרכתי על חול שהתפרק מתחת לרגליים שלי והתגלגלתי עד לתחתית, בעיקרון התגלגלתי על החול, זה לא ממש כואב, אבל אני יכול לבשר שהאבנים בתחתית היו מאוד "מוצקים" אם אפשר לקרוא לזה ככה, בקיצור המפגש בינינו לא היה נעים.
זה הוציא את סיראלה מטראנס המחשבות שהיא נכנסה אליו לרגע, היא נחתה מהר ושאלה איך אני, שיפשפתי את הגב, הנקודה שבה הסלע פגע בי, ואמרתי שהכל בסדר, נעמדתי וראיתי שהסלעים מכוסים בחול, אני לא חושב שהייתי שם לב לזה את האמת אם לא הייתי קולט מין שורה חרוטה בסלע, הצורה שהיא יצרה לא אמרה לי כלום, אבל חשבתי שאולי אם אני אעיף את החול אני אבין מה יש שם, סיראלה כנראה לא ראתה את זה ולא חשבה על זה. "תגידי, מצד אחד את ציפור, אני משער שלציפורים יש קשר לרוח אבל מצד שני את פניקס, יצור אש, בקיצור מה שאני מנסה לשאול זה האם את מסוגלת להעיף את החול מהאבן הזאת?" שאלתי בבילבול.
"בטח" היא אמרה. היא עפה באויר וריחפה מעל קצת מאחורי האבן, היא נופפה בכנפיה, בהתחלה זה היה חלש, אבל אז היא נופפה בהם כלכך חזק שלא יכולתי לראות אותם, אבל זאת לא הסיבה היחידה, לא יכולתי לראות את כנפיה בגלל שהרוח שנוצרה מהכנפיים שלה הייתה כלכך חזקה שעפתי מהמקום, מזלי היה שהצלחתי להחזיק בסלע הגדול.
אחרי חצי דקה בערך היא עצרה ונחתה שוב על האדמה, נעמדתי שוב לידה וניסיתי להבין את הסימנים החרוטים על הסלע. "אני לא יודע, זה לא הגיוני, אין לי שום דרך להבין את הסימנים הללו, אולי אין להם משמעות?" שאלתי את סיראלה והסתכלתי עליה, הראש שלה היה מופנה הצידה.
"לא נראלי, תראה שם, על כל סלע זה חרוט, שניה תן לי לראות שוב" היא הסיטה בזה שוב במשך כמה שניות, עכשיו אני זוכרת, אתה זוכר את יצור האבן הראשון שנלחמת בו אז? ההוא שהרס את השער לכדור הארץ?" היא שאלה בהתלהבות.
"כן, קוקורון?" אמרתי בקול לא בטוח.
"רורוקון" היא תקנה אותי "זאת השפה שהגזע שלו משתמש בה, רוקונית, השאלה מה זה עושה כאן…?" היא זרקה את השאלה לאוויר, את האמת שדיי התפלאתי, לבנתיים לא נתקלתי אפילו לא ביצור אחד בעל שפה שונה משלי, עד כמה שזה מוזר חשבתי שאין פה שפות שונות, ובמידה ואני אתקל במישהו שמדבר בשפה שונה זה יהיה אחת השפות על פני כדור הארץ. אבל לא היה לנו זמן לפטפוטים מיותרים. "אנחנו מתעכבים יותר מידיי זמן, אנחנו חייבים להכפיל את קצב ההליכה שלנו מעכשיו ולא לעצור!" אמרתי וקיפצתי מעל הסלע, סיראלה הצטרפה אלי וביחד השארנו מאחורינו את "תולעת האבן" הארוכה. יכולתי לראות מסביבי הרבה חורים באדמה וטבעות חול שמקיפות אותן, חוץ מיזה, מדבר.
"אני לא יכול להתעלם מהעובדה שאין דרך לחצות את הנהר הזה" אמרתי לסיראלה במעט חשש.
"אני יכולה לעוף, אתה תוכל לשחות" היא אמרה כאילו זה היה ברור מאליו.
"הבעיה שאני לא יודע לשחות, אני… גם די… אני… אני דיי 'פחמדיממם' אז זאת תיהיה בעיה".
"מצטערת אבל לא ממש הבנתי את החלק האחרון, דיי מילמלת, מה אמרת שוב?".
"אחחחח" נאנחתי "אני מפחד ממים".
"אה זה הכל?!? לא נורא אנחנו נחשוב על משהו, אם לאמר את האמת גם אני מאוד מפחדת ממים, כאילו אני אף פעם לא הסתדרתי טוב עם מים, אפילו שאצלי זה בגלל שמים זה האלמנט המנוגד לטבע שלי, אבל לך תדע, אולי גם אתה חביב האש גם כן" הבטתי בה בשאלה "חביב האש הוא יצור שהנשמה שלו מושפעת מאוד ממדת האש, אולי אפילו שהוא אש עצמו, כמוני למשל, אני הציפר העתיקה שמחזיקה בתוכה להבה בנשמה, אני יכולה להפוך לאש בכל רגע נתון" היא הסבירה כתגובה למבטי. אם לאמר את האמת, המקום הזה מרתק אותי, גם המקום וגם היצורים, אני עדיין ממש רוצה לחזור לאבא שלי אבל אני שמח גם שאני פה, ואני ממש אוהב את המקום הזה.
המרחק בין שורת האבנים לנהר היה כמה מטרים בודדים, ארבעה או חמישה, בערך קצת אחרי המטר השלישי (אני חייב לציין שכל המרחקים שאני אומר לכם הם בהשערה שלי, זה לא שעברתי עם מטר ומדדתי את המקום, לכן יש שני אפשרויות, אחת היא שזה בערך אותו מרחק, האפשרות השניה היא שהיות ואני לא מבין דבר בנושא ואני סתם זורק מספרים לפי טביעת העין שלי, מה שיותר סביר) נתקלתי באחד מהבורות שהיו באדמה, הסתכלתי עליה טוב והבחנתי בכך שהטבעת והבור הם בעיגול מושלם, תפסתי גוש חול בין כפות ידיי והגברתי את הטמפרטורות, החול הפך לזכוכית ואני זרקתי אותה דרך הבור, התחלתי לספור שניות, 30 שניות, אני לא יודע בדיוק כמה מטרים זה 30 שניות אבל אני יודע שזזה הרבה, מה יכל לעשות את הדבר הזה.
ואז נזכרתי, בכתב שהיה חרוט על האבנים, זאת לא הייתה שורת אבנים אקראית זה כבר בטוח, זאת הייתה חומה שחדרה אל מתחת לאדמה, '…חומת אבן…' מחשבותיי נקטעו, אני יודע מה קורה כאן, "סיראלה אנחנו חייבים לצאת מכאן! כמה שיותר מה…" צווחה נוראית קטעה אותי. הסתכלתי עליה במבט מודאג והתחלתי לרוץ, סיראלה הייתה בעקבותיי.
"מה קורה פה?!? מה זה הדבר הזה?!?" היא שאלה בבהלה.
"אני לא בטח אבל אם התיאוריה שלי נכונה והיא נכונה אנחנו הולכים למות על ידי תולעת ענקית עם לא נצא מכאן עכשיו!!!" אמרתי בעודי מתנשף "סיראלה, אני רץ לאט ממך, אל תאטי בגללי! תעופי כמה שיותר מהר, במידה ואני אאכל לא יעזור לי כלום אם גם את תאכלי!" אמרתי, היא רצתה להתנגד ולהתווכח אבל ההגיון לא איפשר לה. היא עפה, ראיתי שהיא עקפה את הנהר, אני גם התקרבתי אליו, אבל לא מספיק, התחלתי לראות גל חול זורם מאחורי, רודף אחרי, ובכל שניה שעברה הגל רק גדל וגדל עד שמתחת לחול יצאה תולעת ענקית כלכך שאפילו הפה שלי לא היה קטן ממנה. היא הדביקה את הקצב מהר וכמעט תפסה אותי, ידעתי שהלך עלי אבל לא הייתי מוכן לוותר כאן, לא תולעת זה מה שיגמור אותי, לא אחרי מה שעברתי עד עכשיו, לא עם כל מה שיש לי לעבור, אני לא אפול בשביל תולעת, רצתי אפילו יותר מהר וכמעט קפצתי מעל הנהר, עם התנופה הזאת, אני אצליח לעבור לצד השני בקפיצה.
אבל התולעת הייתה מהירה מידיי, הסתכלתי שהיא קרובה מידיי, אני לא אצליח לברוח, אבל המשכתי לרוץ עם חצי מבט אחורה לעבר התולעת, היא עצרה, פתחה את פיה ותקפה, פייה כמעט תפס אותי ופתאום, כאילו משום מקום הגיע כדור אש שהפיל את התולעת לאדמה, קפצתי, כלכך שמחתי, הצלחתי לברוח מהתולעת המפלצתית, היא בדרך לצד השני, עברתי חלק נוסף במסע שלי בהצלחה, הבטתי שוב אחורה ואז ראיתי את אחד הדברים שהכי הפחידו אותי איי פעם, התולעת כמה מהאדה והתחילה לגבוה, מסתבר שמתחת לאדמה מסטטרים עוד מטרים ואולי אפילו עשרות מטרים מהיצור הזה, כשהוא היה מספיק גבוה הוא פתח את פיו והסתער עלי, כמעט הגעתי לאדמה, הושטתי את ידי כדי לנסות ולתפוס את האדמה ולמשוך את עצמי אליה, הייתי מוכן אפילו ליפול לתוך המים, אין סיכוי שהתולעת הזאת תגיע למים, אם היא הייתה יכולה לעבור במים לא היו שמים את האבנים כדי לחסום אותם. אך עם כל הניסיון, ואם כל הטוויסטים שהיו בעלילה, לא הצלחתי, שניה לפני שנחתתי בכאב ובבטחה לאדמה של היער ומשם להתגלגל לתוך היער, אל מתחת לעצים, התולעת תפסה אותי בפייה ובלעה אותי.