דרקון אמיתי פרק 24

היד שלי ליפפה את הגרון שלו, הגרון בשר ודם שלו. הרגשות שלי התערבבו לגמרי! מצד אחד לא הצלחתי להבין מה שעשיתי, מצד שני רציתי לחסל אותו כבר על מה שעשה לזקנה, הייתי מפוחד מכך שאני לא באמת שולט על עצמי. אבל הגוף שלי לי לא חיכה, לא הקשיב למחשבות שלי, תפסתי את האצבע שלו וסובבתי אותה, לאט לאט, נהנהתי מהצרחות שלו, והוא צרח כהוגן, לרגע שכחתי מכל החששות שהיו לי.
האצבע השימע רעש מפחיד, האצבע נשברה. תפסתי אותה ותלשתי אותה. לא הזיז לי אפילו לא טיפה המעשה. האצבע השניה כבר הייתה מהירה יותר, תלשתי ממנו עשר אצבעות, שני זרועות ידיים ושני ואת שני הרגליים שלו. ברגע שסיימתי זרקתי את הגופה לאדמה והבטתי בו, הבטתי בזקנה והבטתי בו שוב. הקתרבתי אליו ולחשתי "לא כלכך כיף זה כשאתה הוא חסר הישע נכון? האם איי פעם תעשה שוב משהו כזה?" שאלתי, הוא הנהן בבירור, לא הייתה שאלה, הוא פחד, זה גרם לו לחזור להתנהגות לחשוב בהיגיון כלפי אחרים. אבל זה לא סיפק אותי "מאוחר מידיי…" אמרתי והבערתי את היד, הצמדתי אותה לפנים שלו והתחלתי לשמוע צרחות כאב, הרבה הרבה הרבה יותר חזקות מהצרחות הקודמות. עזבתי אחרי שהגוגולת נמסה וכל מה שנשאר ממנה הוא הר אבק וכמה שאריות שיניים.
הריח החרוך לא הפריע לי, להפך שאפתי אותו אל הריאות שלי כמסומם. הסתובבתי אל הזקנה והתקדמתי אליה, פתאום קלטתי מה עשיתי, ידעתי מה קרה, זה לא הייתי אני, התחלתי לצרוח "תצילו אותייייי אני לא יכול יותר!!" לא יכולתי לסבול את האשמה, לא יכולתי לסבול את מעשי, לא יכולתי לסבול את זה שאני מפסיד לנא-גבו הוא משתלט עלי וכולם יודעים ורואים את זה, אני לא יכול לברוח מזה. ישבתי על בירכיי, כמו מתפלל מוסלמי, ישבתי על האדמה ויסרתי את עצמי, הבטתי במבט רועד על סיראלה והזקנה, סיראלה נראתה טיפה רתועה אבל לא הזקנה, היא התקדה אלי, "לא לא לכי מפה! לכי מפה!!" אמרתי בבהלה, לא רציתי לפגוע בה, אבל לא היה לה אכפת, היא המשיכה ללכת, ניסיתי לקום וללכת אחורה אבל נפלתי על אחוריי, גררתי את עצמי אחורה עד שהיא השיגה אותי, היא הניחה על הלחי שלי את היד שלה. היה לה אור חיוור, אוזני ארנב וכנפיים קטנות. השיער שלה היה עשוי מנחשים והשיניים שלה הזכירו יותר קשקשים מאשר שיניים. פתאום כל הכאב נעלם, כאילו לא היה. היא התרחקה אחורה שלושה צעדים, אור כחול ירד מהשמיים ופגע בה, הקרן נעלמה והגוף שלה זהר, האור עטף אותה העור שלה התחיל להיסדק, במהירות רבה, פתאום הקליפה נשברה ומתוכה יצאה בחורה לבנה עם בגדים שלא יכולתי לאמר האם אילו בגדים או חלק מהעור שלה, כנפיים צהבהבות-לבנות יצאו מגבה, כנפיים גדולות. ומעל הראש שלה ריחפה לה טבעת צהובה, סוג של הילה. 'מלאכית' אמר הקול המוזר בראש שלי ששמעתי כבר כמה פעמים, אותו אחד שהתריע אותי בקרב נגד הרובוט של בולט ולכן סמכתי עליו, למרות שלא היה כלכך קשה לנחש את זה.
היא הביטה בי בחיוך כובש. "מי את?" שאלתי.
"אני אנג'ילין, צאצאית של אנג'ל, המאלכית שזכתה להיות הגילגול של אינג" היא אמרה.
"ומה את עושה פה אנג'ילין?" שאלתי בחוצפה, הצרה שלה כבר לא עניינה אותי, מלאכית עתיקה אמורה להיות חזקה מספיק כדי להגן על עצמה "מה היה כל המשחק הזה? אומנם אני לא כלכך בקיא אבל אני חושב שמלאכית כמוך מספיק חזקה כדי להגן על עצמה, והתחפושת של הזקנה…? מה היה כל המשחק הזה?" פירטתי.
"אני פה לשני דברים, דבר ראשון, אתה מכיר את הסיפור של טירן?" היא שאלה
"ברור! סיפרו לי אותו כשרק הגעתי לכאן" עניתי בזילזול.
"לא, המקורי… נגיד, ידעת שאתה וטירן אחים?"