דרקון אמיתי פרק 21

המפעל, הוא היה עצום, מה שנגלה לעיניי היה פס ייצור של כלי נשק, מאות ואולי אפילו אלפי גמדים שיצרו כלי נשק. חרבות, סכינים, גרזנים, פטישים ועוד עשרות סוגי כלי נשק. רודולף רץ בין הגמדים בהתלהבות ונעלם לי בהמון. התיישבתי על הרצפה בעודי נשען על הקיר. נרדמתי, לא בטוח כמה זמן עבר אך פתאום שמעתי רעש התנגשות חזק, קמתי בבהלה, נחתכתי בכתף השמאלית שלי מהחרב שמסתבר שרודולף בהתלהבותו הרבה זרק והחדיר לקיר בצמוד לראשי. החרב הייתה שונה, הורדתי את היד הימנית שלי מהכתף, היא הייתה מלאת דם, החזקתי את החרב ביד וסובבתי אותה לאט, "מוצא חן בעיניך?" נשמע קולו הכבד של רודולף.
"איפה החרב שלי?" שאלתי בחוסר הבנה, היא הייתה דומה אך היא לא הייתה היא, יכולתי להרגיש בהבדל.
"הכנתי לך חרב מקבילה לחרב שהבאת לי, אבל לא עדיף שלא תחשוף את החרבות הללו בזמן הקרוב, תשתמש בהם רק אם אין לך ברירה, הכנתי לך עוד שני חרבות שתוכל להשתמש בהם עד שתוכל לחשוף את החרבות האמיתיות שלך" הוא הסביר בגאווה, התלבטתי למה, הוא מעולם לא ראה אותי, היום זאת הפעם הראשונה שהוא ראה אותי בה ובנוסף לעזרה שהוא נתן לי הוא היה גאה בי, ממש כמו שאבא שלי היה גאה בי, עצמתי את העניים שלי, דמיינתי אותו, דמייתי את הכאב שלו, וניסיתי למחות אותו עם מראהו המחייך, 'אני בדרך אבא, אני אעשה מה שצריך, אני לא אברח, לא עכשיו, אני אקיים את החינוך שחינכתני ואז, כשאני אסיים… אני אחזור!! אני מבטיח!' צעקתי לו למרחקי מרחקים, ידעתי שהוא מרגיש אותי, אנחנו אמנם רחוקים אבל אנחנו מחוברים, ואנחנו הכי קרובים שאפשר, בלבבות שלנו.
חייכתי אליו "תודה" אמרתי.
"לא, תודה לך… אני מסתכל עליך, בין אנוש קטן בעל חרב ויברניום וכוחות של נא-גבו, ילד, מי שאני מאמין, שיציל את כולנו" הוא אמר, ושוב לא הבנתי למה הוא התכוון, אבל לא הצלחתי להבין הרבה ממה שהגמד הזה אמר לי, הוא היה מוזר וקשהף אבל מתחת לעור העבה הזה, הסתתר לב, לב ענק, יכולתי לחוש בזה.
שלפתי את המטבע וסובבתי אותו, גבוה גבוה הוא הסתחרר, ושוב, 'קלאק קלאק' ואני חזרה במחתרת. את הכנסתי את החרבות ליהלום שלי, כשהגעתי לא הייתי באותו חדר שממנו יצאתי, הייתי בהיכל של בולט, הוא היה באמצע קרב אימונים, הוא הבחין בי. הוא הרים את היד ונתן עם האצבע שלו שלוש מכות מהירות לאויב עטור השריון שלו והכניע אותו, במקומות שבהם הוא היכה השריון נשבר, הוא זרק את החרב מהיד שלו ורץ אלי, "נו…?!? מה זה?" הוא עמד בצפייה, מתלהב, ממש כמו ילד קטן שמחכה לתור שלו לקבל הפתעה מאבא שהרגע חזר מטיול.
אחזתי ביהלום ושחררתי את החרב שהוא נתן לי, החלטתי שאני לא אומר שיש לי שני חרבות, המטרה בעוד זוג חרבות הייתה שאני לא אצטרך לשלוף את חרב הוויברניום במקרה שבו אני אדחק לפינה, אז חשבתי על זה שאולי אני פשוט ארחיב את המרחק בביניי לבין הפינה. החרב השניה תיהיה יתרון ההפתעה הראשון שלי, במקרה אפילו יותר גרוע אני אשתמש בחרבות הוויברניום.
"ידעתי שהוא יבחר חרב בשבילך! זה פשוט מתאים לך כלכך!" הוא חייך אלי ובחן את החרב.
"חשוב לי ביותר למהר מעכשיו, אני רוצה להגביר את הקצב עם האימונים" אמרתי בפרצוף רציני, קיבלתי החלטה. הוא שינה את פרצופו לפרצוף רציני והינהן אלי. במשך החודשיים הקרובים התאמנו ללא הפסקה, אבל הפעם שינינו את האימונים שלנו, השתמשנו רק בכפפות ובחרבות, התמצאתי לגמרי בשימוש בהם והייתי מוכן להילחם, זה היה הזמן שלי לצאת, הייתי מוכן להציל אותה.
לא ראיתי את סיראלה תקופה ארוכה, הפעם האחרונה שראיתי אותה הייתה לפני כמה חודשים, לפחות חודשים, אני לא יודע בוודאות. לא רציתי ללכת אליה, הלילה אני מתכוון לעזוב, אני לא רוצה להסביר לה למה לא נפגשתי איתה כלכך הרבה זמן ובנוסף לכך גם להעלם לה הלילה, אני מתכוון, אני חושב שאני הייתי נפגע אם חבר טוב שלי היה עושה לי את זה.
העמסתי את היהלום, בכמה שיותר אוכל, מה שיכולתי למצוא. וחיכיתי, הזמן עבר כלכך לאט, הלכתי לישון. ראיתי את כל הדרך בחלום שלי, עוד הפעם הכווין אותי קול, אבל הפעם קול שונה, אבל הוא היה מוכר, הקול שעזר לי להילחם ברובוט של בולט.
כשקמתי השעה הייתה שעת ערב מאוחרת, יצאתי מהבית והתקדמתי לכיוון היציאה של העיר. העיר הייתה משופעת, האיזור המיושב היה למטה, והכניסה למערה הייתה קצת אחרי ההיכל של בולט. הגעתי לשם, עמדתי מאחורי ערמת גבישים שיצאה מהאדמה. הגבישים היו בצבע סגול. ראיתי את שני שומרי המערה, מביטים כלפי חוץ, מאחרי ההולוגרמה שמכסה את המערה כך שמבחוץ לא יראו שפערו חור בתוך ההר, השומרים נועדו למקרה שיתגלה שאנחנו נמצים בפנים, כך לא תיהיה הפתעה, וטובי לוחמי המחתרת יוכלו לבוא להילחם, אכבל לא כולם היו נלחמים, וברגע שהיו את השומרים שמרתיעים את שאר חברי המחתרת וברגע שהלוחמים יוכלו לנסות ולהדוף את הפולשים שאר חברי המחתרת יוכלו להתחבא או אם יהיה להם מזל אולי אפילו גם לברוח.
לא חשבתי על זה, איך אני יוצא. ניסיתי לחשוב על דרך מסויימת שתוכל לעבוד לי. אחרי כמה דקות הבנתי, בעבר ראיתי סרט על התקופה העתיקה יותר, קבוצה של נינג'ות ניסו להתגנב למבצר, הדרך שלהם הייתה הסחת דעת, נינג'ה אחת גרמה לרעש באיזור אחד, נינג'ה שניה אחרת עשתה רעש באיזור אחר וכן אלאה, אחת הנינג'ות, האחת שנשארה, ניצלה את העובדה שהשומרים התפזרו לכיוונים שונים וחדרה למבצר. כל מה שאני צריך לעשות זה להסיח את דעתם, אמנם אני לבד ואני לא אוכל להשתמש באותה שיטה אבל הייתה לי עוד דרך.
ידעתי שיש לי רק כמה שניות, התרכזתי וניסיתי להזיז כמה אבנים בכיוון המנוגד להיכל של בולט. האבנים החלו להתגלגל והם הסיטו את ראשיהם כאחד, אבל אך ורק לכמה שניות, כמו שחשבתי שיקרה. התחלתי לרוץ ולפני שהם הפסיקו להבין מה קורה שלחתי כדור אש מיד מתחתם, הוא התפוצץ וערפל התפזר באוויר. ניצלתי את השניות הבודדות שהיו לי, נכנסתי להערפל, קפצתי הכי גבוה שאני יכול ונתתי בסיבוב מהיר אחד שני בעיטות, אחד לכל ראש. נחתתי והתחלתי לרוץ, עברתי דרך ההולוגרמה וברחתי לכיוון הטירה, על פי ההנחיות של החלומות שלי. אבל משהו עצר אותי, היא, סיראלה.