דרקון אמיתי פרק 2

הגיע הבוקר, קמתי מהמיטה והסתכלתי על התמונה שהייתה מונחת על השולחן שלי בקצה החדר, קמתי ותפסתי אותה, ליטפתי את הפנים של אמא שלי ואמרתי "אני מתגעגע אליך אמא, אני צריך אותך, למה היית חייבת לעזוב אותי?" אמא שלי מאוד האמינה בבורא לעולם שלנו, היא טענה שעולם כל כך מושלם לא יכול להיווצר ללא מין ישות עליונה, ישות מושלת וללא פגמים ולכן אם היא הייתה פה הרגע היא הייתה אומרת משהו כמו, "להכל יש סיבה" או אולי "כל אחד מת בסופו של דבר שהאלה היא מה הוא עושה בחייו, אני שמחה שהספקתי כל כך הרבה, והדבר שאני הכי מאושרת ממנו הוא שפגשתי את אבא שלך ושהבאתי אותך לעולם" היא הייתה מושלמת, אהבתי אותה כל כך. דמעה נפלה על התמונה, זה לא פעם ראשונה שזה קורה לי, לכן מסגרתי את התמונה במסגרת עץ שממנה יוצאת שכבת זכוכית עבה ששומרת על התמונה. הבוקר, לפני שש שנים בדיוק יצאתי מהבית כדי לפגוש את מאיה, היום לפני שש שנים התרגשתי כל כך מעצם בחטיבת הביניים סופסוף, (חטיבת הביניים, זה דיי שטויות, אני מעדיף לראות זאת כתיכון) הים לפני שש שנים חזרתי לבית קודר וחסר. כל פעם מחדש, בלילה הזה אני רואה את אותו הסיוט, וכשאני קם אני חושב תמיד מחדש שיות וזה היה סיוט אז היא האמיתית עדיין חייה, אבל כל פעם מחדש אני מתווכח לטעות שלי מחדש שנה מחדש. ככה בדיוק היא מתה, החלום שלי משקף את המציאות, את מה שקרה באותו היום, המוות שלה נשאר חקוק בזיכרוני, כל שנה חלמתי עליו והרגשתי אותו צורב כאילו זה קרה ממש אתמול. דאגלו לא הופיע באמת באתו היום וגם לא הפכתי ליצור ההוא. החלק הזה היה רק… סיוט, זה הכל.
אבל למה זה הרגיש לי כל כך אמיתי ממש כאילו זה מה שקרה?
מאז עברו 6 שנים, אבא שלי כתב ספר שתורגם ל-26 שפות על העבר שלנו, הסיפור של אבא שלי משום מה רץ בשוק, איכשהו הסיפור שלו באמת משך את האנשים אפילו שעד היום אני לא מצליח להבין איך דווקא הסיפור שלנו הפך למצליח כל כך מבין כל כך הרבה סיפורים שקיימים. בנוסף לכך אחרי שאמא שלי מתה זמר מפורסם ועשיר החליט לבדוק את השירים שלה, הוא החליט לקנות אותו והשיר הפך ללהיט, משם מאות השירים שאמי כתבה במשך השנים נמכרו בכל רחבי העולם, שירים רבים הפכו ללהיטים, בקיצור מצבנו הכלכלי התהפך והפכנו למיליונרים.
אני ומאיה הלכנו ביחד ללמוד קרב מגע ומשם המשכנו לכל אומנות לחימה שיכולנו להירשם אליה, אני תמיד התחברתי לדברים הללו וכנראה שהשיעורים של דאגלו היו מוצלחים מספיק, כי הייתי תותח, כבר בשיעורים הראשונים המורה שלי הגדיר אותי ככישרון טבעי. מאיה הצטרפה כדי להיות איתי בחוג, אחרי כל כך הרבה שנים שהיינו ביחד היה קשה להיפרד, אז החלטנו לא להיפרד, אבל בסופו של דבר לא הייתה לנו ברירה וזה הגיע, מאיה מאוד התחברה לכל התחום הזה והיא החליטה שהיא רוצה להיות בעתיד חיילת, זה הפך להיות החלום הגדול ביותר שלה, היא עברה לבית ספר צבאי ובחרה בהתמחות בצלפות. אני ואבא שלי שלי לגור בכפר קטן בשם אובודו נטה, הכפר שהה בתור יער האמזונס, הכפר לא היה כפר מוכר, והרבה מתוך התושבים היו מהפחות מתקדמים אפשר לאמר את זה ככה. אפילו שאנחנו גם התרחקנו מהקדמה והתחברנו לאדמה, עדיין לא התנתקנו לגמרי מהקדמה. את אומנויות הלחימה המשכתי ללמוד דרך האינטרנט ודרך דאגלו בלילות, בהתחלה חשבתי שזה סתם חלומות אבל באמת הצלחתי לבצע את התרגילים שהוא לימד אותי.
יום אחד קמתי בשעה חמש וחצי, היה לי מספיק זמן להתקלח עד שאני אצטרך להגיע לבית הספר. יצאתי מהבית ב-6 והתקדמתי לכיוון בית הקפה של מני, מני הוא חבר טוב שלי, היות שכל בוקר אני הולך אליו אוכל אצלו מאוד חיבר בינינו, תחשבו שהייתי האדם היחידי שהיה אצלו בשעות הללו, לא היה הרבה מה לעשות בתוך הכפר, כמעט כל האנשים עבדו מחוץ לעיר, הם היו יוצאים מהכפר כבר בחמש וחצי-שש, לכן כל פעם שהייתי מגיע אליו היינו שם לבד, והיינו מדברים מלא.
הגעתי לבית הקפה, הושטתי את היד אל הדלת ופתאום קיבלתי כאב ראש רציני. שמעתי צליל שריקה חזק, הרעש היה חזק מידיי, נפלתי על הקרקע והתפתלתי מכאבים, מני ראה אותי ורץ לעזרתי, הוא לא שמע את הרעש, גם אחרי שהוא פתח את הדלת, הרגשתי כמו כלב ששורקים לו עם משרוקית כלבים. ניסיתי לסתום את האוזניים. אבל אז שמעתי במקוטע קול חלוש "תעזו…י" הצליל פסק, חיפשתי מהיכן הקול הגיע, קמתי מההר ושאלתי את מני האם הוא שומע את זה, מני תפס אותי ושם את היד שלו על המצח שלי, טוב גם אני הייתי חושב שאני משוגע אם הייתי במקומו. תרתי אחרי הקול, שמעתי את זה שוב "תעזרו לי" הפעם הקול כבר היה מותש, והוא לא היה מקוטע, זה היה קול של נקבה. המשכתי לחפש, אני לא יודע מה גרם לי לחשוב כך אבל הרמתי את ראשי למעלה, ראיתי נקודה קטנה מנצנצת ממרחק. לאט לאט הנקודה התרחבה, המשכתי לצפות בה, ואז ראיתי משהו מגיע במהירות מלמטה למעלה ופוגע בנקודה. זאת הייתה ציפור, לא יכולתי לאמר זאת עד שלא ראיתי אותה מתחילה ליפול.
הייתי חיי לעשות משהו, התחלתי לרוץ לכוונה והשארתי את מני מאחורי.
רצתי בלי להסתכל לאן, פשוט רצתי. הייתי חייב לתפוס את הציפור הזאת בזמן, נפילה מגובה כזה זה מוות בטוח.
רצתי עד שיצאתי מהכפר. אני חייב לאמר לכם שיש יתרון עצום בלחיות מוקף בעצים, לחיות ביער. אתה לומד לטפס מהר, לקפוץ בין עצים, ולנצל אותם בשביל כל מה שצריך. אדם שחו רגיל יואט ברגע שהוא יכנס לסביבה הסבוכה הזאת, אבל לא אני, אני כבר רגיל. רצתי כמה שיותר מהר עד שכבר לא ראיתי את הציפור, טיפסתי על העץ והצלחתי לראות אותה שוב, היא כבר ממש קרובה לאדמה, היא תתרסק אם אני לא אזדרז, אבל מצד שני גם אני הייתי דיי קרוב אליה, קיפצתי בין העצים, עד שהייתי כמה מטרים ממנה, קפצתי קפיצה והושטתי את ידיי הפרושות קדימה. תפסתי אותה והתגלגלתי על האדמה, בשניה שתפסתי אותה הרגשתי דקירה, אבל לא ממש יכולתי להתעסק בזה, עכשיו אני יכול, פתחתי את ידיי וראיתי את הציפור, הציפור הזאת הייתה שווה את זה כמו שחשבתי, זאת לא הייתה סתם ציפור נוספת, זאת הייתה ציפור גדולה כמו ינשוף ואולי אפילו יותר, היא הייתה אדומה בעיקר, אך היא הייתה מלאה בצבעי האש. נוצותיה היו נראות כמו להבות על גופה והדבר הכי מיוחד בה, היא תקשרה איתי, איכשהו, היא ביקשה ממני לעזור לה. היא הייתה עם עניים עצומות נשמה בכבדות, היא הייתה בסכנה. בכנף שלה היה תקוע חץ וכל גופה היה חבול.
התכוונתי לקחת אותה לווטרינר, היות ואנחנו גרים ביער מלא חיות אז היה לנו ווטרינר בכפר שהיה מטפל הרבה פעמים בחיות פצועות שנמצאו באיזור. אבל לפני כן הייתי צריך להיפטר מהחץ ההוא, הורדתי את החולצה שלי והתכוננתי, נשמתי נשימה עמוקה ושלפתי את החץ, צווחה איומה נשמעה מפייה של הציפור אבל היא כנראה הבינה שאני מנסה לעזור לה, היא לא התנגדה ולא התפתלה בניסיון נואש לברוח ממני. לקחתי מהר החולצה וחסמתי את החור, הדם שהתחיל לצאת פסק, הגיע הזמן ללכת לווטרינר.
קמתי על רגליי והתכוננתי ללכת אך לפתע שמעתי קול שריקה, הפעם לא אותה שריקה, זאת הייתה שריקה של משהו שחותך את האוויר, קפצתי הצידה והתגלגלתי על האדמה שוב כשהציפור בין ידיי והחולצה מלופפת סביב כנפה. הסתכלתי על העץ שהיה מאחורי לפני שקפצתי, זה היה עוד חץ, חץ שנראה בדיוק אותו הדבר.
הרמתי את הראש וראיתי בין העצים קבוצת בנות גבוהות, יפיפיות ובעלות אוזניים מחודדות, הן לבשו בגדים בצבעי בכמה גוונים של הצבע הירוק, שיערן היה זהוב וענייהן היו כחולות, הן כולם נראו אותו הדבר חוץ מאחת שהייתה גם דומה להן אך מבוגרת בהרבה מהן. הן שלפו חץ נוסף והיו מוכנים לירות עלי, אני לא בטוח בדיוק כמה אבל אני חושב שהיו שם שמונה בנות בערך, זאת אומרת שמונה חצים שמכוונים לבתר אותי.
התחלתי לרוץ, רצתי בין העצים והן היו בעקבותיי, לא יכולתי להביא אותן אל הכפר אז רצתי עמוק יותר לתוך היער, בסופו של דבר הגעתי לנקודה שבחיים לא הייתי בה בעבר. עמוקה כל כך שלא רואים כלום מלבד עצים. המשכתי לרוץ עד שנתקעתי בשורש של עץ ענק שיצא שיצא מהאדמה, רצתי מאחורי העץ ושם ראיתי את, מעין שער, שער עשוי עצמות, גולגולות ועצמות שעמדו בצורת דלת, לא יודע בדיוק איך להסביר את זה אבל בתוך השער היה מין מערבולת כחולה של מעין אנרגיה כזאת.
שמעתי את הבנות המקפצות ורצתי לתוך השער ללא מחשבה.