דרקון אמיתי פרק 15

יצאתי מהמקלחת, הלכתי אל סיראלה שישבה במטבח. על השולחן היו מונחת צלחת עם ירקות וחביתה, לחם היה מונח בצד. "מצטערת שלא חיכיתי לך אני כבר אכלתי, הייתי ממש רעבה" היא חייכה אלי.
"מאיפה הבאת את כל זה משוגעת אחת? למה הכנת לי? הייתי מכין לעצמי" חייכתי אליה בחזרה.
"פשוט מאוד" היא חייכה חיוך נחשי "אתה בן אנוש, כל מי שמכיר אתכם יודע שאתם עצלנים ומפונקים, במיוחד הנערים שבניכם, היית מת מרעב אם לא הייתי מכינה לך את האוכל הלא כך?". התיישבתי לאכול בחיוך לאות ניצחונה של סיראלה בסיבוב הזה. "איך את מכינה את כל האוכל הזה? איך את עושה כל כך הרבה דברים? בלי לפגוע, אבל… אין לך ידיים" אמרתי בחשש.
"פשוט מאוד, ציפור על טבעית. יש לי יכולות להזיז ולעשות דברים על ידי כוח המחשבה" היא סיכמה בפשטות. סיימתי לאכול, פיניתי את השולחן, רחצתי כלים ויצאנו. היא הראתה לי את "העיר התת קרקעית" החל מהקצה של העיר שזה היה המקום שבו גידלו את הירקות, הופתעתי מכך שהם מגלדים את האוכל הזה בתוך הר, ואת החיות אשר יכלו להניב מהם אוכל (מסתבר שגם פה אפשר למצוא חיות מהעולם האנושי), אחרי החוות והשטחים החקלאיים עמדו הדירות שבהם אני התגוררתי, הם היו דירות שלשם שלחו את היצורים אשר הצטרפו למחתרת ועדיין לא הייתה להם דירה תואמת לצורכיהם. היא הראתה לי את הקן שלה אשר היא מתגוררת בו לבד בגלל שהוריה מתו בקרב קשה אשר ניסה למנוע מטירן לעלות לשלטון. היא הראתה לי את המרפאה של ג'יט ואת המעבדה של בוסקר ועוד את שאר העיר, משם המשכנו לכיוון האולם הגדול שבו בולט אימן את הלוחמים של העיר שהיה במרחק של בערך 5 קילומטר מהעיר וחתם אותה. במשך כל הסיור הזה ראיתי מלא גבישים אשר יוצאים מהתקרה, מהקירות, מהרצפה ואפילו על כל יצור שראינו היה גביש, לחלק הגביש היה מחובר לתוך הגוף שלהם בכל מיניי אברים אך לרובם היה צמיד או שרשרת או כתר או דברים כאלה אשר אירחו גבישים בתוכם.
הגענו לאולם הגדול ונכנסנו להגיד שלום לבולט, כאשר הבין מי אני הוא בחן אותי בענייו הביקורתיות ואמר שהגוף שלי נראה מרשים במיוחד היות ואני בן אנוש. הוא שלח את ידו במתקפה מהירה לכיוון הפנים שלי ואני בתור אינסטינקט עצרתי אותה בבהלה. "יפה אז יש לך אינסטינקטים מרשימים, אני מחכה כבר לעבוד איתך" הוא אמר והלך. כשיצאנו סיראלה הסבירה לי שהוא טיפה קשה להבנה ושיש לו שיטות טיפה קשות אך הוא המורה הכי טוב שאפשר למצוא במערכת השמש שלנו. ביציאה פתאום נכנסה רוח דרך הכניסה למערה שהייתה במרחק כקילומטר והעיפה מלא חול בדיוק מהנקודה שבה הנחתי את הרגל שלי. התגלגלתי על הרצפה ונתקעתי בחפץ עשוי ברזל. קמתי בעודי ממשש את הנקודה שבה נפגעתי והרמתי את חתיכת הברזל, אך להפתעתי חרב יצאה מתוך האדמה. הסתכלתי על סיראלה בשאלה והיא סימנה לי להביא לה את החרב. היא הביטה בה ופתאום היא נעלמה. "מה עשית?" נבהלתי. היא סימנה לי לשתוק ולהמשיך ללכת אחריה. בחוץ הגבישים התחילו לכסות יותר ויותר שטח ועוד אחרי שהמשכנו אחרי האולם הגבישים כבר היו בכל מקום. "אני חייב לדעת מה הגבישים הללו?". היא עדיין לא ענתה לי. עברנו את הכניסה ואת השומרים שבה, היא חייכה אליהם והמשיכה להתקדם. כאשר יצאנו מטווח ראייתם היא אמרה "הגבישים הם מקור אנרגיה טהורה מימי המקוריים" הבנתי שמדובר ביצורי האופל והאור "הם אוצרים בתוכם כוחות אגדיים. זה סוג אחד של גבישים, הסוג השני הם הגבישים אשר מוענקים לכל אחד ואחד. כל אחד בגיל בגרות הזן שלו מגיע לגביש הגדול אשר קיים בכל מערת גבישים, בדיוק כמו זאת שאנחנו חיים בה. והגביש הגדול ללא המגבלות והחולשות אשר לא נגמר לעולם מעניק לו את הגביש המתאים לכוח שלו שאותו רק הגביש יודע. הגביש נותן לפעמים גם יצורי תאום או כלי נשק תואמים. כלי הנשק הם כלי הנשק שרק היצור הספציפי אשר קיבל את הכלי יכול להשתמש בו. ויצורי תאום הם יצורים אשר קשורים לבעלים שלהם. קודם כל הם יכולים להרגיש את המחשבות אחד של השני ודבר שני הם יכולים לתקשר בצורה טלפתית, אני לא יודעת אם יש להם עוד יכולות אני משערת שלכל חיות תאום יש יכולות ספציפיות אחרות, בעיקרון הגבישים הם חיים, והם מסתגלים אלינו. ובקשר לחרב…"