דמעות מרפאות – העלאה שניה.

בס"ד

דמעות מרפאות

אי שם בעולם, פתאום, עץ ירוק
גילה שהוא יודע ללכת.
הוא קם והלך, כי נפשו לו קראה
למצוא את נפשו התואמת.

היא יצאה מביתה בצעד מהיר,
ילדה עם צמות זהובות.
היא חיפשה את הסוד שבער בליבה,
היא החלה לרוץ בשדות.

הוא דפק על דלתות, אנשים נבהלו,
הם צרחו, צחקו או בכו.
בודד ואמיץ הוא פנה לדרכו,
הוא ימשיך. כל עוד זה הוא.

היא רצה מהר, משהו בוער,
לא יודעת אפילו מדוע,
בשדות ארוכים של חיטה זהובה,
היא רצה בערך שבוע.

הוא חצה בשחייה נהר גועש
ונסחף במפל אימתני,
אני לא אוותר, אני לא אתייאש,
כל עוד קוראים לי אני.

שבוע הלכה ללא הפסקה
מותשת כולה, היא כל כך עייפה,
אשב פה לנוח, רק לדקה
אחר כך אקום ואמשיך במסע.

הוא עבר לידה, ילדה ישנה,
הרגיש שרוצה איתה לדבר,
אך ליבו התכווץ, היא כה עייפה,
אמתין פה מעט, היא מיד תתעורר.

היא ישנה בשלווה וחלמה חלום,
על עץ שהולך לקראתה,
והיא רצה אליו, והוא מחייך,
מלטף את שערה.

הוא חיכה וחיכה, והלילה ירד,
הילדה המשיכה לישון.
עד מתי היא תישן, מתי כבר תקום?
והנה עלה אור ראשון.

בחלום היא שקועה, היא הולכת עם עץ,
הוא טוב ועדין ואוהב,
ועליו ירוקים ויפים וגדולים,
ומשהו נעים יש בלב.

עוד יום תמים הוא ישב לידה
אולי עוד שניה היא תקום, הילדה.
אך לילה שני כבר ירד לאיטו,
והבין שעליו להמשיך בדרכו.

הוא פסע בליאות, הכוח נגמר,
בלעדיה איננו יכול.
הוא החל לנסות לטפס על ההר,
אך מעד והחל ליפול.

כוכבים זוהרים, ירח כסוף
תלתלים זהובים נוצצים
'קומי ילדה, מהר, זה דחוף!'
צועקים ממרחק העלים.

למה לקום? טוב לי עכשיו
היא גנחה, ועיניים פתחה
מה כבר בוער, עוד רגע אקום,
אני עוד לישון ממשיכה.

הוא נתפס בברזל והחזיק בו חזק,
איזה נס, הוא נשאר בחיים!
אך כמה זמן עוד יצליח לשרוד?
העלים כבר החלו נושרים.

שעות ארוכות, גשם וקור,
הוא עומד להחליק כל שניה.
ושם במרחק הילדה ישנה
בשמיים עכשיו כבר שקיעה.

החושך ירד, והיא ננערה
'מדוע ישנתי בכלל?
צריך להמשיך בדרך לצעוד,
ירח עלה כבר מעל'.

עוד רגע אחד הוא יחזיק מעמד,
עוד רגע אחד אחרון.
אחר כך יפול וההר כה תלול,
הוא יפול ויחליק במדרון.

לפתע ברק הבריק במרום
הילדה נתקפה בעתה
משהו קרה, משהו רע,
חשבה לעצמה באימה.

היא החלה לרוץ, הוא החל ליפול,
התגלגל במדרון והגזע נסדק,
העלים נגמרו, ענפים נשברו,
היא הגיעה לקצה ההר.

דמעות בעיניה, כאב בליבה,
זה העץ שהיה בחלום!
מדוע כולו פצוע עכשיו?
אך אין זמן, וזה לא המקום.

היא טיפלה בו היטב, כמה שיכלה,
אך יקחו שבועות ארוכים,
עד שיחלים, יגדלו העלים,
יצמחו ענפים חדשים.

היא ישבה ובכתה, הוא ניסה להרגיע,
"תביני, זאת לא אשמתך,
את לא ידעת, את ישנת, ילדתי",
"אבל איך יכולתי, איך?"

הדמעות מעיניה זרמו כמו מפל,
הן השקו את העץ הפצוע
שבוע כואב של דמעות, והנה-
הוא החל לעלות ולגבוה!

חיוך מהוסס, חיוך של תקווה,
עלה לאיטו על פני הילדה.
יש עוד סיכוי, יש רפואה,
יש עוד משחה לנפשי הקרועה.

שדה של חיטה, עולם של תקווה,
עץ וילדה צועדים בשתיקה
עיניים בורקות ולב מדבר,
אוחז בה והיא את ליבו מחזיקה.

כל הזכויות שמורות ל"נסיכה של שבת" (טובה מילר). אין להשתמש ללא רשות בכתב.