דמעה של דרקון, היא דם של פיה פרק- 7

נירדמתי וראיתי את הדרקון, אחרי כל מה שקראתי בטפסים הבנתי מעט מה הולך פה, וניגשתי לפעולה.
"היי, מר דרקון.." אמרתי בזילזול, ובגלגול עיניים.
"לא מאמינה בי עדיין?!" הוא שאלה בכל כעוס.
"לא.. מר אלכס!" אמרתי ושילבתי ידיים.
הדרקון הביט בי בהפתעה ופתאום נהפך לאלכס. לא היססתי לרגע והתקדמתי לעברו ותפסתי בחולצתו, ושאלתי "למה עשית זאת?! איך יכולת?! ועוד שאתמודד עם דם?!" אמרתי כועסת עד כדי כך.
הוא דחף אותי אחורה וניתק את אחיזתי מחולצתו, הוא סידר את החולצה והמשיך ללכת ואמר כמה מילים "אין מה לעשות, זה יימשך ככה לנצח, או שתאמיני בי, או שתיסבלי"הוא אמר וחייך.
"למה לי להאמין בך?! אתה רק אלכס! אתה לא יכול לעשות לי כלום!" רצתי וחסמתי את דרכו.
"אני רק אלכס?" הוא אמר ונצצו עיניו. "אם כך תיסבלי אפילו לכל חייך!" הוא אמר והמשיך ללכת ואני רק הבטתי בו.
חייב להיות משהו שייגרום לו להפסיק זאת. אבל מה? מה עשיתי לא בסדר?
בבוקר קמתי בשש, בכדי לא להפריע למרינה, והשארתי לה מכתב שלא תדאג.
לא התכוונתי ללכת לבית הספר, התכוונתי לחפש משהו שיסביר לי מה לא עשיתי לא בסדר, ומה ייגרום לו להפסיק.
נסעתי אל הכתובת שראיתי אתמול שייצרה את הטופס. כשניכנסתי לבניין והגעתי אל הפקידה, לא ידעתי מה להגיד חוץ משלום, אז התחלתי בשלום.
"שלום" אמרתי.
"שלום, במה אני יכולה לעזור?" שאלה הפקידה.
"אה.. אמ.. את יכולה למצוא לי את הטפסים של אלכס איינקוב?" אמרתי לבסוף.
"סליחה, אבל אם אניך אלכס איינקוב לא אוכל לתת לך אותם." היא אמרה והמשיכה להקליד במקלדת.
"לא, אני זו אלכס!" שיקרתי. אבל זה למען מטרה טובה.
"את בטוחה? את לא ניראת סגורה על זה.. אני צריכה עוד פרטים. הוכחות יותר טוב."
"אין עליי תעודת זהות, אה.. אמא ג'נה, אבא רוברט. בת 16" אמרתי את כל הפרטים שאני זוכרת.
לבסוף היא נתנה לי מספר חדר כדי לקחת את הטפסים. עד מהרה יצאתי עם כל הטפסים ביד, והלכתי ברחוב ו'ניתחתי' אותם.
לא הייתי סגןרה על מה שקראתי, אבל מה שכן, מצאתי את הכתובת הבאה.